1
דין ביצה שנולדה בי"ט אפי' בי"ט דעלמא שאינו אחר השבת וכן בשבת דעלמא שאינו אחר י"ט בכל ענין הביצה אסורה אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה אבל השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפי' בי"ט שאחר השבת מותרות. וחלב שנחלב בי"ט ע"י כותי שרי ובשבת אסור אף בי"ט שלאחריו עד יום ב' ואז שרי אפי' הוא י"ט שני:
2
ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל בש"א שאור בכזית וחמץ בכותבת ובה"א זה וזה בכזית ומסיק בסוגיא דלא מבעיא תרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום נולד ואפשר דאף ב"ש מודים שאסור אלא אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ"ה אסור לב"ה כדאוקמא רבה דבי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר רבה כל בילה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואזיל רבה לטעמיה. דאמר רבה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט א"ל אביי אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי גזירה י"ט דעלמא אטו י"ט דלאחר שבת. שבת דעלמא תשתרי גזירה משום שבת אחר י"ט ומי גזרינן והתניא השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בי"ט פי' אפי' בי"ט אחר השבת ואם איתא נגזור משום הנך דמתילדין ביומייהו א"ל ביצים גמורות במעי אמן מילת' דלא שכיח ומיל' דלא שכי' לא גזרו ביה רבנן וכן הלכה דביצה שנולדה בשבת או בי"ט אסורה בכל ענין אפי' בי"ט או שבת דעלמא אבל הבצים שמצא בתוך התרנגולת שרי בכל ענין אפי' בי"ט אחר השבת וכן דעת כל המחברים ודלא כר' אפרים שאוסר כי לא שייך הכנה אלא בלידה ורבים מקשים בשבת אמאי צריכין לגזירה תיפוק לי' דאסורה משום מוקצה ול"ת ס"ל אפילו למאן דשרי במוקצה אסור בנולד ואפי' לדעת הר"יף וסיעתו דלא מחלקין בין נולד למוקצה וס"ל מאחר דק"ל כר"ש דשרי במוקצה בשבת אפי' בנולד ק"ל דשרי מ"מ הוא מוקצה דס"ל להרי"ף דהוא אסור בשבת אפי' היכא דלא דחיי' בידים א"כ הנולד ממנה לא עדיף והייתי מוכרח לתרץ בימי חורפי דאיירי שיש חולה בין השמשות דאינו מוקצה לאכילה וא"כ מן הדין הביצה נמי שרי דאוכלא דאיפרת הוא ולא אסרו אלא משום גזירה. שוב ראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל תרנגולת העומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי וביצה שלה אעפ"י שהוא אוכל גמור ואפי' חישב לאוכלה מע"ש מ"מ נולד הוא ומיתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עליה כאריה בעלמא הילכך לא מיתסרא משום מוקצה אלא היא דאסירא אבל ביצתה דלא נאסרה מעולם שריא והיינו נמי ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה דבעז העומדת לאכילה עסקינן ומ"ה נהי דעז מיתסרא לה מחמת איסורו של שבת חלבה לא נאסר לעולם ע"כ וכ"כ בפ' חבית בשם הרמ"בן אכן הרי"ף כתב דדווקא בי"ט הוא דשרינן לחלוב עז בתוך הקדרה אבל לא בשבת דדוקא אשכול דשרי באכילה הוא דשרינן לסחוט אותה לתוך הקדרה אבל לא עז ושם נאריך בזה אי"ה ואפי' בי"ט דשרי דוקא עז העומדת לאכילה אבל העומדת לחלבה או לגדל ולדות לא מבעיא החלב שנחלב ע"י ישראל דאסור אלא אפי' נחלב ע"י כותי שלא לדעתו ואינו מכירו אפ"ה אסור בין נחלב לתוך הקערה בין לתוך הקדירה בין נחלב בשבת בין נחלב בי"ט אסורה משום נולד והא"ז אוסר החלב שנחלב בשבת אפי' בי"ט הבא אחר השבת משום הכנה אבל בי"ט שני שרי אכן דעת מהר"יל להתיר והא לך התשובה שכתבתי בשכבר והשבתי לשואלי וז"ל חלב שחלבה הכותית בשבת או בי"ט אי שרי לעשות ממנה פלא"דין בחג השבועות או לא תשובה יראה הדבר צריך דקדוק כי מלשון סתמא דגמרא משמע שאין איסור בדבר ולא אמרו בפ' חבית שמותר לחלוב דוקא בתוך קדרה שיש בה מאכל אלא שהחולב הוא ישראל ואסור למיעבד משקה בי"ט ואי לא הי' בה לאוכל הוה כעביד משקה אבל בגוף החלב משמע שאין בה שום צד איסור דסתמא קשרי אבל יש מן המפרשי' שכתבו דלא שרינן האי חלבא אלא בעז העומדת לאכילה אבל עז העומדת לחלבה אסורה כמ"ש הס"ת והסמ"ג ואומר מני לא מבעי' לאותן דס"ל דאין הלכה כר"ש במוקצה אלא בשבת אבל בי"ט ק"ל כר"י א"כ אסורה חלב אגב אמה משום מוקצה כדאמר ר"כ עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורא לרדיא ותמרי דעיסקא באנו למחלוקת ר"י ור"ש אלא אפי' לפי דעת ר"ת דפסק כר"ש אף בי"ט מ"מ חלבה אסורה משום נולד אם לא היתה הבהמה עומדת לאכילה אף שדעת הרא"ש והטור בנו דבין מוקצה בין נולד שרו אף בי"ט אכן בה"ג פסק לאיסור וכן הוכיח ר"ת בראי' ברורה מהני גרעיני דפרסייתא דאסירי וכן דעת הסמ"ק וכן פסק בא"ז דאפי' החלב היוצא ע"י כותי או ממילא אסורה על בי"ט כשאינו עומדת לאכילה אלא שהאש"רי והטור לא חלקו בזה וכתבו סתמא דמותר לחלוב בתוך הקדירה שיש בו אוכלין והכלבו כתב י"א אפי' עז העומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינה עומדת לגבן ולייבש הגבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל האפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ואין זה אלא נביאות דמנין לנו להקל מסברת הכרס כי משמע בגמ' דתלוי בעומדות לחלבה לחוד וראיתי בדברי הר"ן בפ' חבית שכ' בשם הרמב"ן דשרי לחלוב לתוך הקדירה אפי' בשבת אפי' למאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מחמת עצמו כגון זה דלא דחיי' בידים כגון נר אינו אוסר אלא בעוד האיסור עליו אבל האי חלב שנחלב בהיתר ונסתלק ממנה האיסור לגמרי אפילו תאמר שהעז אסורה משום מוקצה חלבה אין בה איסור ולפ"ז שרי האי חלב שחלבה הכותית אף בשבת שהני לא איתעביד בה איסורא שהכי שרי לומר לכותי לחלוב הבהמה בשבת משום צער ב"ח אכן ראייתו שהביא הרמ"בן מהא דאמרינן בפ"ק דביצה שבת דעלמא תשתרי ומשני גזירה משום שבת אחר י"ט אלמא אעפ"י דבשבת אסורה התרנגולת משום איסור שחיטה אפ"ה הביצה שיצתה ממנה נסתלק ממנה איסור מוקצה וראי' זו דחוי' היא דהתם איירי להדיא בתרנגולת העומדת לאכילה דלא שין ביה איסור נולד כלל דאוכלא דאיפרת הוא ואף שאסורא בשבת איכא לאוקמא שהיה חולה בין השמשות א"נ כמר שתירץ הר"ן בריש ביצה דלא שייך איסור נולד אלא בתרנגולת העומד' לגדל ביצים דנסתלק ממנה תורת אוכל לגמרי אבל בתרנגולת העומדת לאכילה דאית בה תורת אוכל א"כ הביצה הבא ממנה אוכלא דאיפרת הוא ואע"פ שאסורה התרנגולת בשבת איסורא הוא דרביע עליה ואינה אסורה משום מוקצה אלא היא לחוד אבל הבא ממנה לא נאסר כי לא נפקא מתורת אוכל ולא שייך איסור נולד בביצה וכן בחלב של עז העומדת לאכילה דשריא החלב אף בשבת ע"כ א"כ לע"ז אין לנו היתר בחלב שחלבה הכותי' דהא פרות שלנו אינן עומדת לאכילה אלא לחלבן. אבל בדרשות מהרי"ל כתבו ז"ל מהר"י סג"ל הוכה היתר בחלב שנחלבה בי"ט ראשון של עצרת או בשבת שלפניו ה' בסיון ע"י כותים לאוכלה בשני בשבת שהוא י"ט שני ואומר מהרי"ל דאית' בהג"ה באשר"י מא"ז דאין לדמותו לביצה והטעם משום דיש היתר ע"י אמירה לכותי משום צער ב"ח דבהמה לא אסח דעתי' מיני' כמו ביצה ע"כ אכן בהג"ה אשר"י בריש ביצה כתב לאיסור בשם א"ז ועיינתי בא"ז הגדול שהאריך לאיסור ואולי ט"ס הוא ובספר אחר מצא להיתר סוף דבר פסק מהרי"ל להיתר משום טעם זה ויפה כתב ועוד אסייע לדבריו דאינו דומה לביצה שאינה עומדת בכל יום להוליד ביצה משא"כ בעז ופרה שעומדת בכל יום לחלוב אותן ומשום צער ב"ח שרי נמי לומר לכותי לחלוב הבהמה בשבת א"כ אין שום שם נולד עלי' כלל לא בשבת ולא בי"ט וע"מ החלב שנחלב בשבת אסור לכ"ע משום משקים שזבו כמ"ש הטור בסי' ש"ך וכן המנהג אכן בי"ט אין להחמיר מאחר דשני ביה אוכל נפש ובה"ג דר"י גאון התיר אפי' לכתחילה סחיטה בי"ט וכל מידי דמשתי באפיי' ובישול ונהי שהאחרוני' אסרו ולא התירו לחלוב אלא לתוך הקדירה ואשכול של ענבים לתוך הקערה מ"מ במידי דאתי ממילא אין להחמיר בי"ט כמו בשבת וא"כ האי' חלב שחלבה כותית בי"ט שרי אכן החלב שנחלב בשבת אסורה בי"ט שלאחריו משום הכנה וכאשר פסק באז"ג ובזה לית ביה ספיקא ומש"ה לא התיר מהרי"ל החלב שנחלב בשבת אלא ביום שני של י"ט ולא ביום א' אבל החלב שנחלב ביום א' של שבועות התיר באותו יום גופיה דא"ל אף החלב שנחלב ביום א' לא התיר אלא ביום ב' דא"כ הלא ביצה גופה שנולדה בראשון שרי בשני ולמאי כתב שאינו דומה לביצה אלא כדפרישית עכ"ל התשובה:
1
דין חלב של בהמה העומדת לאכילה ונחלב לתוך הכלי בי"ט ולא לתוך הקדירה אסורה ועוד בארנו דתלישה מן המחובר אסור בי"ט ולא התירו בי"ט רק מלישה ואילך:
2
פסק כתב הרא"ש וז"ל ויראה מה שתפס הרי"ף ז"ל שינויא דרבה עיקר אע"ג דר' יוחנן אית לי' נמי טעמא דמשקין שזבו משום דנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו אד לפירות הנושרים כדמפרש בגמרא משום דביצה בלועי ופירות מיגלו וקיימי וביצה אוכלא ומשקין לאו אוכלא הילכך נ"ל לפרש משום הכנה כיון דק"ל הלכה כרבה דאית לי' הכנה ע"כ ומהא שמעינן כל היכא דמיגלו אית לן למיגזר משום פירות הנושרין או משקין שזבו אפי' היכא דלא שייך טעמא דהכנה כגון חלב של בהמה העומדת לאכילה ונחלב לתוך הכלי ולא לתוך הקדירה דאסורה החלב גדרה משום משקין שזבו דחלב כמי משקין הוא ולזה כיון הרא"ש במ"ש שהרי"ף לא כתב טעמא דמשקין שזבו משום שגזירה רחוקה והיא אבל היכא שגזירה קרובה ראוי לחוש לדברי ר' יוחנן דהילכתא כוותי' ברוב דוכתי' ואהא דמסקינן בסוגיא גזירה שמא יעלה ויתלוש כתבו התו' תימא דלקמן גבי כותי שהביא דורון לישראל אמרינן אם יש במינו במחובר אסור ופיר"שי משום דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולא יומא והשתא תיפוק לי' משום טעמא דהכא וי"ל דלקמן מיירי דבעי מרא וחצינא דלא שייך טעמא שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואינו יכול בקל לתלוש וראיי' מדאמרינן במס' שבת כותי שהדליק את הנר משתמש ישראל לאורו ואם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו ואמאי לא חיישינן שמא ידליקנו ישראל בעצמו אלא אדכורי מדכר ומה"ט אכל הכ"א ממי"ץ דג שצלאו שפחתו בשבילה דלמאי ניחוש דהא לא צלאתו בשבילו וכ"ת שמא יצלנו בעצמו הואיל ואיכא טירחא אדכורי מדכר ולא נהירא דהא בהדיא בתו' אמרו אם מכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. עי' לבשל בשבת אך תימא אמאי חיישינן שמא יעלה ויתלוש והא תלישה דאוכל נפש שרי לכתחילה וכן קשה מלקמן דאמרינן דאין צדין דגים וכו' והא אוכל נפש הוא ותירץ ר' נתנאל מקינ"ון דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וגי' וסמיך לי' ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך מותרת דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורות ועוד אומר מורי דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור ע"כ ומש"ה אסרו הרקדה הראשונה בי"ט אפי' ע"י שינוי כמו שנפרש לקמן אי"ה בפ' אין צדין סי' כ"ז:
1
דין ביצה שנולדה ביום ראשון של ר"ה אסורה גם בשני וכן משבת לי"ט שלאחריו אפי' הוא יום ב' של י"ט אסורה וכן מי"ט לשבת שלאחריו אכל אם נולדה בי"ט ראשון של גליות מותרת בשני ופירות הנושרין בשבת מותרין בי"ט שאחריו מדינא ולא למעשה וכן איפכא ודין דשיורי פתילה או שיורי שמן וכן הלפידים שכבו בי"ט ראשון של ר"ה אסור להדליק ולהסיקן ביוש שני וכן הדין בי"ט שאחר שכת אבל כשאר י"ט של גליות מותר להדליק ביום ב' אותן שכבו בי"ט ראשון:
2
איתמר שבת וי"ט כב אמר נולדה בזה אסוכה בזה וכ' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ומפרש בגמ' דמפלגי בהכנה דרבה דרב אית לי' הכנה דרבה ור"י לית לי' הכנה דרבה וכבר כתבנו דק"ל הכנה דרבה ואין חילוק בין שבת וי"ט אחריו או י"ט ושבת אחריו וז"ל הר"ן שבת או י"ט הסמוכין וה"ה לי"ט ושבת ול"ש שבת וי"ט ראשון ול"ש שבת וי"ט שני כגון שחל להיות י"ט ראשון בשבת וחומרא דשבת וי"ט טפי משני י"ט של גליות היינו משום דשני י"ט ש"ג תרווייהו ספק נינהו ואכל חד וחד איכא למימר שמא האי חול הוא אבל י"ט ושבת שבת ודאי קדוש הוא וי"ט הסמוך לה כמי שמא י"ט גמור הוא ע"כ. וכתב עוד וז"ל דרב אית ליה הכנה דרבה פי' לאו דמתסרא מדאוריית' דהא כי נולדה בראשון שריא בי' מדאורייתא ולא מתסרא אלא משים גזירה כדאמרינן לעיל והאיך תאסר בשני אלא הכי קא אמרינן כיון דמתסרא בראשון מדרבנן אסורה בשני משום הכנה שאם אתה מתירה בשני נמצא שהראשון הכין לשני ולא לעצמו כיון שהיא אסורה בו וה"ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אבל אם היינו יכולין לומר שלעצמו הכינה הדבר ברור שאף בשני מותרת ע"כ וכתב עוד וז"ל הילכך לדידן דאית לן הכנה דרבה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה פי' לעניין שבת וי"ט ופירות נמי שנשנו בזה אסורה בזה דאע"ג דא"א שיהיו אסורין מן התורה כביצה אפ"ה כיון דביומן אסור אף הוא אינו מכין לחבירו וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט לרב דאסור משום מוקצה כדאית' לקמן סי' י"ז דאף בשבת שלאחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת ע"כ והנה מ"ש שכל כה"ג שאינו מכין לעצמו אפי' באיסור דרבנן נקרא הכנה הוא קצת מדברי התו' שלפנינו לחד שינויא וז"ל התו' על הא דאמרינן רב אית ליה הכנה דרבה ותימא דהא אמרינן כל דאיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ כשחל י"ט לאחר שבת והביצה נולדה בשבת היא נגמרת ביום שהוא חול וא"כ מאי הכנה איכא וי"ל דמ"מ כשנולדה בשבת ה"ז הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה ועי"ל דכיון דאם נולדה בי"ט ה"ז אסירה אם נאמר כשנולדה בשבת הכי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין לי"ט ע"כ אבל לפי דעתי דשינויא קומא עיקר ושינויא בתרא אינו מתו' שסידר ר"א מטו"ך דאזלינן בתריה והא ראיי' שהר"אש כתב לקמן סי' י"ח גבי עגל ולא שייך ביה הכנה כמו גבי ביצה דע"י לידה הוכנה לגדל ולדות כו' אלמא דביצה בלידתה חשיב הכנה ממש והוי הכנה דאורייתא ולא משום שלא הכינה לעצמה וביום שני הוי אסור א"כ השבת שלפניו מתירו דאל"כ לא הוי קשה מעגל מידי שהכי מותר העגל אם נולד בי"ט וא"כ מאחר שהר"אש תפס האי שינויא עיקר אזלינן בתריה כי סברא רעועה היא לומר שתהא נקרא הכנה בעבור שלא הכינה לעצמה או בעבור שאסור בשני וסתמא דגמרא קאמר דרב אית ליה הכנה דרבה מסתמא הכנה ממש קאמר כמו בביצה שנולדה בי"ט הבא אחר השבת אלא כדפרישית ומש"ה עירות הנושרין בשבת מותרין בי"ט הבא אחריו וכן איפכא כמו שנכתוב לקמן סי' ז' ע"ש:
3
תו מסקינן אמר רבא הילכתא כוותי' דרב בהנהו תלת בין לקולא בין לחומרא חדא הא דאמרן ואידך דאיתמר שני י"ט של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה ואידך דאיתמר י"ט שני של ר"ה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה ולאפוקי מנהרדעי דשרי וכתב הר"אש וז"ל וא"ת הא דאמרינן בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא אוסרים וכ' יוחנן מתיר ומ"ט אין אנו נוהגין באיסור מאחר דפסקינן הילכת' כרב וי"ל משום דבירושלמי לא אסור ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה"ג אלא מטעם קדושה אחת אסריה לי' דמסיק עליה בירושלמי כב הונא בשם רב הלכה כארבע זקינים רב חסדא שאיל מחלפה שיטתיה דרב תמן הוא דעביד ליה שתי קדושות והכא עביד לה קדושה אחת אלמא בהדיא דמטעם קדושה אחת אסר ליה ולא מטעם הכנה והא דעסקינן ככב היינו באיסורי הכנה ומה"ט כי מקלע ש"ת בא' בשבת שרי אתרוג באכילה אע"ג דבשבת אסור דשתי קדושות הן והכנה אין כאן והר"ר בכוך ב"ה ז"ל כתב דרב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה בפ' בכל מערבין הילכך מפרש טעמא דרב משום קדושה אחת פי' משום איסור נולד אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפין שיטתי' דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות תן להדליק כשהודלקו כבר וכבה הילכך בשבת וי"ט ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בלילי י"ט שני שיורי הפתילה שכבו בראשון אם לא שנדלקו וכבו בחוב דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב כדרב מתנא ובלבד שלא יגע בהן אבל יכול להפוך בהן אחר שנתבטלו ברוב ע"כ והרא"ש לא הכריע לאיסור או להתיר ואדרבא משמע מדבריו שהמנהג הוא להיתירא שהרי כתב בתחילת דבריו ומה"ט אין אנו נוהגין איסור אכן הטור בסי' תק"א כתב סתמא לאיסור וכ"כ הסמ"ג בלאוין סי' מ"ה דף כ' ע"ג ז"ל אמנם כ"ש איש ירושלים כתב בתו' דביצה שאין שייך כלל טעם הכנה בירושלמי שהוזכרו לעיל ולא ירד לטעם זה כלל מדנקט שיורי שמן והלכה ככ' יוחנן ומורי ר' יודא כתב שלבו נוקפו להחמיר ע"כ ותמה אני על הרא"ש שלא הביא כמי הא דפליגי בשיו' שמן כמו בשיורי פתילה והטור נמי לא הזכיר אלא שיורי פתילה וא"ל דס"ל סברת ר"ש דבשמן לא שייך כלל הכנה א"כ בשיורי פתילה נמי לא ק"ל כרב דהא בע"כ טעמא דרב משום דס"ל קדושה אחת היא ומיחלפא שיטתי' דהא ס"ל דשתי קדושות הן וא"כ הלכה כר"י דהשתא ליכא למימר דרב חסדא דווקא לטעמי' אזיל דהא משיורי שמן קשה אליב' דכ"ע אלא בע"כ צ"ל לדעת הס"ת דס"ל דשיורי פתילה אסר רב משום הכנה ה"ה שיורי שמן שג"כ נוח הוא לדלוק בטוב מבתחילה ומש"ה ראוי לאסור בין שיורי פתילה ולפידים בין שיורי שמן שכבו בשבת להדליקן בי"ט או ביום ראשון של ר"ה להדליקן ביום שני של ר"ה. אמנם בשני י"ט של גליות של פסח ועצרת וסוכות אין חוששין בכל אלה שיום א' חול ואיסור הכנה לא שייך מי"ט לחול דביצה שנולדה בשבת או בי"ט מותר' בחול וכן פירות שנשרו מאיליהן בשבת או בי"ט מותרין למחר בחול כדאית' בס"ת להדיא וכן בסמ"ג ודוקא במידי דאית ביה הכנה הוא דאסרינן מי"ט לשבת כמו בשני י"ט של ר"ה אכן בדבר הנתלש מאיליו או הובא בשביל גוים דאסור משום מוקצה דמחובר אין אסור מי"ט לשבת כ"א בשני י"ט של ר"ה דקי"ל כד' זקנים דב' קדושות הם ולקמן בסי' ז' נכתוב עוד מזה ואין להקשות מה הכנה שייך בב' ימים של כ"ה גבי שיורי שמן ופתילה מאחר דקדושה א' היא ויומא אריכתא הוא א"כ לישרי בשני כמו ביום הראשון ולק"מ דלהחמיר אמרינן שתי קדוש' הן ולא להקל אלא אמרינן שתי קדושות הן כמו שבת וי"ט ולא דמי לשני י"ט של גליות דא' קודש וא' חול ושרי ממ"נ בשני אבל הכא כולן קדושים הם ולעניין הכנה אמרינן שתי קדושות ולעניין איסור מוקצה כגון בדבר הניצוד מאיליו אמרינן קדושה א' ואסור ג"כ בכל שני ימים ולפי מה שפרשתי דבשיורי שמן לית ביה אלא איסור הכנה א"כ אינן אסורין אלא ביום ב' של כ"ה אבל ביום א' שרי דמה הכנה שייך ביומי' בדבר המותר ואינו דומה לביצה דאסירה מיד משום הכנה והיינו דגזרינן משום י"ט אחר שבת אבל הכא לא שייך למיגזר שהרי הוא דבר ההיתר ואיך יאסר ביומו ומהר"י קאר"ו לא ידע דבר זה ע"כ תמה בדבר. ומהשתא יתישב מ"ש הסמ"ג בשם הס"ת וז"ל ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהכנה בשני י"ט של כ"ה או י"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה וכן הלפידים שהובערו קצת בי"ט הראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקו בי"ט שני של כ"ה אא"כ הובערו בחול מעי"ט וכבו אותן ע"כ והשתא מה צריך גבי כ"ה לטעם דהכנה תיפוק לי' אפי' אם הוא אסור משום נולד אסור בכל שני הימים דהא קדושה א' הוא וצ"ל היכא שהוא אסור משום הכנה אינו אסור אלא ביום שני ולא ביום א' אבל לרב חסדא דדחיק לאשכוחי טעמא משום איסור דהיינו נולד א"כ ביום א' גופ' נמי אסור מש"ה כתב דלא ק"ל כרב חסדא אלא עיקר טעמא משום הכנה ושרי ביום א' ובשני אסור וזהו דלא כדברי הר"ן דלעיל שכתב דבר ברור מה שמותר בראשון אין שייך בו הכנה ושרי אף בשני ומ"מ כראה דלדידן דאסור אפי' ביום ראשון נהי דק"ל להחמיר כדעת הס"ת שכתב עיקר הטעם משום הכנה ואסור אפי' אחר השבת אבל להקל ולהתיר ביום ראשון של י"ט בין כ"ה בין שאר י"ט אין לו הכרע כל כך וכמ"ש ר"ש איש ירושלים ואף הסמ"ג כתב בשם ר' יודא שלבו נוקפו להחמיר כדעת סה"ת ולא להקל. שוב מצאתי בדרשות מהרי"ל שכתב שם וז"ל אמר מהר"י סג"ל דיש מרבותינו אומרים שיורי עצי אש מי"ט ראשון אסורים להבעיר בשני כמו ביצה שנולדה בזה אסוכה בזה והקשה מה"רי סג"ל מאחר דבי"ט של גליות הנשאר מהבערת שחרית מותר בצהרים באותו יום א"כ ה"נ ממ"נ יהא מותר בשני אם הן קדושה א' ואם שתי קדושות מכ"ש יהא מותר עכ"ל והנה יראה מדעתו שהטעם הוא בודאי משום הכנה לחוד ומש"ה מותר בצהרים דלא שייך איסור הכנה ביומיה אבל לא נהירא להקל דשמא הטעם הוא משום נולד ואסור אף ביומיה כדפרי' ואף לפי דבריו שהטעם הוא משום הכנה לא שייך להתיר ביום ב' משום יומא אריכתא להקל כדפרשי' שהרי הס"ת והסמ"ג כתבו להדיא לאיסור ביום ב' דר"ה משום הכנה אף שקדושה א' היא אכן נראה בעיני מ"ש דיש מרבותינו אוסרי' היינו סה"ת וסמ"ג ומ"ש ממ"נ יהא מותר משום דס"ל דלא שייך הכנה בדבר שהוא מותר ביום ראשון וא"כ הכינה לעצמה וכסברת הר"ן שכתב לעיל דדבר ברור הוא וכן נראה עיקר אלא שמכל מקום הכא גבי שיורי פתילה ושמן אין להתיר דשמא אסור משום נולד:
1
דין פתילה שכבתה בשבת ועדיין היא ארוכה אסור להדליקה בי"ט שאחר השבת אף בצד השני ואשור אפי' לטלטל ואם מונחת, כפי הגר מותר ליטלה משם משום דצורך מקומו מותר והלפידים שכבו בי"ט ראשון של ר"ה מותר להרבות עליהם עצים אחרים ויבטלם אבל לא משבת לי"ט ראשון:
2
פסק כתב מהרא"י בת"ה בסי' פ"א פתילה שכבתה בשבת ועדיין היא ארוכה שאפשר להדליקה בצידה השני אי שרי בי"ט אחר השבת כתב דצריך לדקדק יפה בדבר דמרדכי בריש ביצה כתב דפתילה כה"ג אסור להדליק בי"ט מטעם הכנה שבמקום שכבתה כוחה היא וטובה יותר להדליק משהיתה כבר וא"כ הי' שבת מכין לי"ט וכ"כ שם אשיר"י בשם סה"ת מטעם הכנה וכתב עוד במרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לטלטל אסור כמו ביצה והשתא משמע בהדיא מן המרדכי דלעיל דדוקא במקום שהודלקה ונכבית שם טובה יותר להדליק אבל באידך גיסא לא הוכנה והא דאסר ליה ראבי"ה לטלטל אע"ג דחזי להדליק בה באידך גיסא צ"ל דאיירי כגון שהיא קצרה שאינה ראוי' להדליק בה באידך גיסא. אמנם נראה דאע"ג דלא חשיבי הכנה באידך גיסא מ"מ אסור להדליק בה שם דכיון דהכנה דאורייתא היא כדאית' להדיא בגמ' א"כ גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא ודמי להא דאמרינן ע"ק דחולין בסי' ל"ד דמגל יד לא ישחוט לכתחילה משום דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כיון דאיסור הכנה דאוריית' היא שייך למיגזר בה כמו בשחיטה. אפס לכאורה יש להוכיח דהכנה זו דפתילה לאו דאורייתא היא והא דמייתי ראי' במרדכי מן הירושלמי, דחכמי הדור דימו אותה להכנה צ"ל דלאו לגמרי דתהוי דאורייתא אלא דמעין הכנה היא ומדרבנן דאין זה דוחק לומר הכי שהרי כתב במרדכי בשם כ"י תלמוד דידן לא חשיב לי' הכנה כל עיקר הואיל וגוף הפתילה איכא בעולם וא"כ סברא לומר דירושלמי נמי לא חשיב הכנה מדאוריית' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כדמוכח בפ' המביא כדי יין גבי קרדום שיש לו זכרות ונקבות ע"ש בסי' ז"ז וכן מוכח באש"רי שם שכ' וז"ל הלכך בשבת וי"ט ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שני הפתילות שכבו בראשון אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ע"כ מדכתב דמצי לבטלו בעצים אחרים ע"כ סבר דלא אסירי הלפידים מדאורייתא דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל כדאיתא התם בהדיא בגמ' ואשי"רי נמי מייתי לה ולפידים ופתילות הכל חדא הוא וי"ל דאשי"רי לא קאי אמאי דכתב אם לא שירבה אלא אשני י"ט של כ"ה דהתם ודאי לאו דאורייתא היא דמן התירה אין י"ט אלא יום א' א"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני של אחר השבת והלשון משמע קצת הכי שכתב להדליק בי"ט שני ואילו שבת וי"ט לא הזכיר התם כי דלא ליהוו עלה שריותא דביטול וצ"ע בס' אשיר"י ולפי ומה שבארנו שאסור להדליק באידך גיסא א"כ אסור לטלטל כדכתב אבי"ה והיה נראה אפילו היא מונחת בפי הנר דצריך הוא למוקומה להניח אחרת תחתיה ואע"ג דק"ל כל כלי אע"פ שהוא מוקצה לטלטל מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר גבי פתילה לא שרי דלאו כלי הוא כדמשמע לשון הספר דפרק במה מדליקין דקאמר כ"ע הקיפול מועיל וכי קא מדליק בעץ בעלמא קא מדליק אלמא דחשיב כעץ בעלמא ולא בתורת כלי כדמוכח התם אמנם בתו' פרק כירה דקאמר הנח לכר ופתילה איתא להדיא דפתילה שלימה חשיב כלי ודוקא שברי פתילה מיקרי צכורות ולא כלי וכן משמע בכמה דוכתי בגמ' דיש בפתילות משום תיקון מנא משמע קצת דכלי הוא ומ"מ י"ל דהך פתילה חשיב כדחייה בידים מי"ט שלאחר השבת מטעם הכנה וכיון דלא ק"ל כר"ש בדחייה בידים ע"כ אפילו לצורך גופו ומקומו אסור דאי מחמה לצל אפילו ר"ש מודה בכלי שמלאכתו לאיסור דאסור מחמה לצל כדאיתא שלהי פרק במה מדליקין ובה"גה באשי"רי פרק כירה ע"כ ודבר תמוה הוא בעיני דסתם הירושלמי שאוסר שיורי פתילה איירי דוקא במקום שדלקה כבר אבל בצד השני שרי הא נקט שיורי שמן ופתילה ובשיורי שמן ליכא לחלוקי ה"ה בשיורי פתילה דאל"כ ה"ל לפרש גם תימה בעיני מ"ש דראבי"ה איירי בפתילה קצרה מה בכך כל היכא שראויה שוב להדליק במקום הראשון שכבה ה"ה שראויה להפך אותה ולהדליקה גם מי הוא שהגיד לו שדוקא במקום שכבה הוא נוחה להדליק מסתמ' כל הפתילה מאחר שאחז בה האור פעם א' טובה היא להדליק יותר מפתילה חדשה דלשון המרדכי שכתב במקום שנכבית הפתילה היא נוחה להדליק ונדלקת בטוב לאו דוקא קאמר אלא שכך הוא הדרך לחזור ולדלוק במקום הראשון ולא להפוך אותה ומ"ה נראה נמי מ"ש דלא גזרינן שידלקה במקום הראשון מאחר דאין בו אלא איסורא דרבנן לא נהירא דאין זו גזירה אלא קרוב לודאי שידלוק במקום הראשון מאחר שכך הדרך ואינו מצוי כלל אפי' בחול להפוך הפתילה ולדולקה ואינו דומה לקרדום שלא גזרו זכרות אטו נקבות משום שדרך הוא לעשות מלאכה לפעמים בזכרות כמו בנקבות דהוא עשוי לכך משא"כ בפתילה שעשוי להדליק במקום השני וכ"ש לפי מה שפי' לעיל דטעם דהכנה אינה עיקר אלא חומרא בעלמא ואנו חוששים לטעם איסור מוקצה ונולד וא"כ נאסרה כבר משום נולד וא"כ אם נאמר שראוי לידלק בצד השני למה נאסרה שיורי פתילה משום איסור מוקצה מאחר שראוי' למלאכתה הראשון ודוחק לומר דאף הירושלמי איירי דווקא בפתילה קצרה כמ"ש לעיל אבל מ"מ מה שאוסרה לטלטלה וליטול אותה מפי הנר לא נהירא כלל מאחר שהפתילה שם כלי עלי' כאשר כתבתי בפ' כירה ואין זו דומה לדחיי' בידים אלא לענין שבת שאסור לטלטל הנר הדולק וא"כ באותו יום נאסר משום איסור מוקצה אבל להיות קרוי דחוי בידים משבת לי"ט במקום שמותר להדליק סברא זו לא מצאנו ואין לה יסוד כלל:
1
דין ביצה שנולדה בשבת או בי"ש אסור אפי' בטילטול ואפי' בתרננולת העומדת לאכילה:
2
פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו וביצה דאתילדא בשבת או בי"ט לא מבעי' למיכלה הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה נמי אסור דתניא א' בילה שנולדה בי"ט וא' ביצה שנולדה בשבת אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עלי' את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות והך בריית' אתי אליבא דכ"ע כדמסקינן בסוגיא אושפזיכנא דרב אדא בר אהבה ה"ל הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמי' א"ל מהו לאטווינהו האידנא פי' לצלותן האידנא כדי למיכלינהו למחר א"ל מאי דעתך רב ור' יוחנן הלכה כנ"י ושריין למחר ע"כ לא קשרי לכ"י אלא לגומעה למחר חי אבל לטלטלן ביומיה לא כדתניא א' ביצה כו' ומ"ש רב אדא דרב ור"י הלכה כר"י לא ק"ל הכי אלא כרבא דפסק כרב בהני תלת ואף הגמר' מייתי עובדא דהכי עסק רב פפא כדברי רבא ומ"ש אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר ושמעינן מיני' דכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל ור' יצחק מוקי לה בצריך למקומה כתבתי באריכות בע' כירה סי' כ"ו והר"אש כתב בשם הירושלמי ובלבד שלא יגע בה הכלי וכ"כ הראב"ד והארכתי בזה בפ' כירה וסי' ל"ה ומ"ש הרי"ף בסתמא שהביצה אסורה לטלטל בכל ענין אין לו הכרע מן הבריית' דשמא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ולדות דאסורה הביצה משום מוקצה דהיינו נולד אבל בעומדת לאכילה שאסורה משום הכנה מאן לימא לן דאסורה לטלטל ואף לכ"י דס"ל דאסורה משום משקין שזבו דאסרינן שמא יסחוט והיינו באכילה אלא שהוא אזיל לשיטתי' שכתב בפ' אין צדין לקמן כל דבר שאסור באכילה משום איסור היום היינו מוקצה גמור ואסור אף בטלטול אבל אין דעת שאר המחברים כן ומ"מ גבי ביצה נראה שאין להקל ולחלק בין ביצה הבאה מתרנגולת העומדת לאכילה או מתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאחר ששתיהן אסורים באכילה א"כ נמי תרווייהו אסורין בטלטול:
1
דין אם קנו ביצים מן הכותי בי"ט שאחר השבת והכותי מסל"ת שנולדו קודש ב' או ג' ימים יש לסמוך על דבריו ולהתיר הביצים מאחר דיש עוד טיבותא דרוב ביצי' אינן בני יומן אכל במידי אחרינא שהם דאורייתא לא סמכינן אכותי מסל"ת א"ל בעדות אשה ובשבויה:
2
פסק כתב מהרא"י בת"ה סי' ע"ט אם קנו ביצים מן הכותי בי"ט שחל להיות אחר השבת והכותי הי' מס"לת שנולדו קודם ב' או ג' ימים יש לסמוך על דבריו ולהתיר הביצים או לא. תשובה יראה דלא שרינן להו ולא סמכינן אדבריו של כותי בכה"ג אפי' במסל"ת דחיישינן דילמא נולדו בי"ט והוי אסורים דאורייתא הואיל ואחר השבת הוא מטעם הכנה והכי עסק הרי"ף בריש ביצה דק"ל כרבה דסבר ביצה אסורה מדאורייתא בי"ט אחר השבת משום הכנה ובאיסור דאוריית' לא סמכינן אכותי מסל"ת כדאמר כב אשי להדיא בפ' הגוזל דאין מסל"ת כשר אלא בעדות אשה ובשבויה דאקילו בה רבנן ובשאר מילי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא ובסמ"ק בה' גירושין מייתי דברי כב אשי לפסק הלכה והא דכתב המרדכי בריש ביצה דכותי מסל"ת נאמן על ביצים שנולדו קודם י"ט שהרי אין משביח מקחו דיותר טובים אותך שנולדו היום משנולדו אמש י"ל דהאי איירי בי"ט דעלמא שאינו אחר השבת דבדידי' ביצה שנולדה אינה אסורה אלא גזירה דרבנן כדאית' בהדיא בגמרא ולכך סומכין אדברי כותי מסל"ת אבל לעולם בי"ט אחר השבת דאיכא חששא דאוריית' לא סמכינן עליה והאריך וכתב עוד שמשם נראה אם חל י"ט הראשון בשבת וביום א' דהשתא הוי י"ט שני י"ט שלאחר השבת אפ"ה סמכינן שפיר אכותי ומסל"ת משום דלדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אינו אלא מדרבנן אעפ"י שלענין כותי שהביא דורון לישראל דבר שיש בו חשש צידה או מחובר דאסרינן לה עד מי"ט בכדי שיעשו הואיל ונעשה בו איסור דאוריית' משא"כ בדבר הבא מחוץ לתחום ולהאי אסור אע"ג דבצד דאוריית' תליא מילת' מ"מ אסרינן לה בי"ט שני כמו בראשון אפי' לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא י"ל שאני התם דאותו גזירה לא שייכא אלא לעניין איסור י"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני כמו שלא חלקו חכמים בשום איסור אלא אסרו בשני כמו בראשון בר מלגבי מת אבל איסור דלא נסמוך אכותי מסל"ת לא לגבי י"ט איתמר אלא כללא הוא בכל התורה היכא דהאיסור מן התורה לא סמכינן עליה ולפיכך בראשון דהוי דאוריית' אסור ובשני דלדידן אינו אלא מדרבנן שרי ונראה נמי דכ"ש שני ימים של כ"ה דק"ל נמי נולדה בזה אסורה בזה אם הכותי מסל"ת סמכינן עלויה דהכא ליכא הכנה מן התורה כל עיקר ע"כ ומהר"יו פסק דמותרין אפי' בי"ט שלאחר שבת אפי' לרבה וטעמא רבה איכא כיון שאין משביח את מקחו ומגרע אותו וגדול מזה כתב האשר"י פ"ק דע"ז והמרדכי בפ"ב דע"ז דמי שיש לו קדירה של בשר אצל האש יכול להניח כותי בביתו וילך לבה"כ או לשוק ולא חיישינן שמא ישים הכותי בשר נבילה לתוך הקדירה כיון שאינו מרויח בכך וכ"ש הכא דמפסיד בכך דביצה שנולדה היום עדיפא מביצה שנולדה אתמול ע"כ ואף שיש לפקפק בדבריו דאין זו ראי' דשאני התם דלא חיישינן שיעשה מעשה מאסר שאינו מרויח אבל לעולם לא מאמינים לי' במה שהוא ספק איסור דאורייתא מ"מ נראין דבריו עיקר כי המרדכי שכתב להתיר הביצים בכותי מסל"ת סתמא כתב ואיירי בין בי"ט דעלמא בין בי"ט הבא אחר השבת דומיא דמתניתן דקתני ביצה שנולדה בי"ט דאיירי בכל גווני ומ"ש דאין לסמוך אכותי מסל"ת במילי דאוריית' הכא שאני דרוב ביצים הן שנולדו כבר מכמה ימים וכן הוא הדרך למכור אותן שנולדה כבר והן כובא דעלמא ונהי דלא שרינן משום כובא כה"ג מאחר דמחמרינן בספיקא שהרי אפי' נתעכב באלף כולן אסורות וכ"ש היכא דאיכא ספיקא במילי דאוריית' והטעם דלא אזלינן בתר רובא בדשי"למ מ"מ הא דבאלף לא בטיל אין זה אלא מדרבנן מש"ה סמכינן אמסל"ת כדברי המרדכי ועיי' לקמן סימן כ':
1
דין עצים שנשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן בפני עצמן ואם נשרו תוך התנור אפי' לא היו בתוך התנור עצים של היתר מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ואם נפלו בתוך התנור בשבת אסור להסיקן בי"ט שאחריו ובארנו דהיכא שמרבה עצים מוכנים כגון בנשרו בי"ט מ"מ אם מכירן אסורין ליגע בהן ולזוז אותן אלא מסיקן כאחת אפי' מכיר עצי האיסור:
2
אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקין ואע"פי שקא מהפך באיסורא כשמזיזן ממקומן בתנור מזוית לזוית משום דאמרינן כי קא מהפך בהיתירא קא מהפך פיר"שי שהאיסור בטל ברוב וכן לשון הר"יף וז"ל ואע"ג דקא מהפך בהו כיון דרובא דהיתירא נינהו הנך בטלי ברובא ובהיתירא קא מהפך משמע קצת מעי' שיכול להפך אפי' בעצים האסורים אשר הוא מכיר ולא נהירא דסוף סוף מהפך באיסורא שהוא בעיני' ונהי שנתבטל האיסור אפי' היכא שמכירו היינו לענין זה שיכול להסיקן כאחת אבל לא לטלטלן ולזיז אותן ממקומן גם הגמ' לא הו"ל לשנויי כי קא מהפך כו' אלא משים דהתירא הוא דהא בטיל ברוב אלא בודאי הגמרא לא קא שרי אלא מן הסתם שמזין אותן כא' ואנו תולין לומר מה שנתהפך ומזיז דהתירא הוא שהרי הוא הרוב ואזלינן בתרי' ונאמר שלא הזיז האיסור כלל והיכא שבטלן ברוב עד שלא ניכר האיסור כלל פשיטא שזהו ביטול מן המובחר והר"ן כתב וז"ל ומסתברא דוקא כשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו אבל אם מכירן אין ביטול מועיל להן שאין ביטול מועיל לדבר הניכר ע"כ וכל שאר המחברים לא חלקו בזה וכן כראה דאין זה דומה לשאר ביטולים דהכא מיקלי קלי איסורא כדלקמן וכך הוכחתי לעיל דלישנא כי קא מהפך בהתירא כו' משמע דאיירי אפי' היכא שמכיר האיסור בתוכן ואפ"ה שרי לזוז בהן מן הסתם והיינו דאקילן בביטול העצים משום דמקלי קלי דאל"כ ה"ל לשנויי דהיתירא הוא שהרי בטילי כבר ברוב גם המקשן לא ה"ל לאקשויי והא כי קא מהפך באיסורא שהרי כבר נתבטל עד שאינו ניכר כלל עוד כתב הר"ן איכא מ"ד דוקא בשיש בתנור עצים של היתר האל"ה לא והכי מוכחי מקצת נוסחאי דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים כו' ע"כ וגירסא זו לא מצינו והמחברים לא הזכירוה ולמה לנו להחמיר במילי דרבנן ובאיסורא דקלישא שהרי התירו בו לבטל אפי' לכתחילה וכתב הר"יף והרא"ש אחריו וז"ל עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט משים הכנה דרבה ואי נשרו מן הדקל בי"ט אסיר להסיקן בי"ט בפ"ע משום דה"ל נולד כו' פי' אם נשרו בשבת שאין ראוין להסקה כלל הוי הכנה ליום שלאחריו וא"כ אי י"ט הבא אחר השבת שייך ביה הכנה אבל בי"ט שעומדים להסקה לית בהו אלא איסור נולד ומש"ה פירות שנשרו בשבת או שנתלשו בשביל כותי בשבת לא שייך בהו הכנה שהרי ראוין אף היום לאכילה אלא משום איסור נולד וגזירה כמי שמא יעלה ויתלוש וא"כ בי"ט שלאחר שבת שריין דהא ק"ל שבת וי"ט ב' קדושות הן וכן שני י"ט של גליות אם לא בשני ימים של כ"ה וכמ"של בסי' ג' ומ"ש בא"ז וז"ל שבת וי"ט ונלקט בהן דבר הנגמר אם נלקט בזה אסור בזה דחשיב שפיר הכנה כביצה ע"כ ליתא דהכא ביצה לא הי' בעולם כלל אבל הפירות הי' בעולם וראוין היום אלא שהאיסור היום גורם ושריין במ"ש דשבת ר"ט ב' קדושות הן אם לא פירות שאינן ראוים כלל לאכול חיין כ"א במבושל או דגים שנצודו בשבת דהני דמיין לעצים שנשרו מן הדקל ושייך בהו הכנה ובפ' אין צדין סי' ו' אי"ה נאריך בזה אם לסמוך ע"ז הלכה למעשה וכתב העור בסי' תק"ן וז"ל אחי הכ' יחיאל ז"ל כתב שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן בי"ט שלאחריו אפי' ע"י ביטול ברוב ולא דמי לנשרו בי"ט דבההי' ליכא אלא איסור דרבנן שמא יעלה ויתלוש אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא בי"ט משום הכנה ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור ע"כ ויפה כתב דלא סמכינן אשנויא דמקלי קלי לאיסורא כ"א באיסור דרבנן ומסיק והא קמבטל איסור לכתחילה ותנן אין באי איסור לכתחילה ואפי' בדיעבד אינו מבוטל ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שי"למ אפי' בדרבנן לא בטיל מא"ל ה"מ היכא דאיסורא בעיניה הכא מקלי קלי איסורא וכתב הרא"ש וז"ל והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסור דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלי קלי איסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה ואפי' באיסור דרבנן ואפי' דבר שא"למ ע"כ וזהו נגד כל המחברים דס"ל דלעולם מבטלין איסור לכתחילה וכן סוגיא דגמ' משמע דלעולם מבטלין איסור לכתחילה בדרבנן והיינו דשא"למ אבל יל"מ לא זו שאין מבטלין לכתחילה אלא אפי' בטלו בשוגג אינו בטל אם לא במקלי קלי לאיסורא וכן עיקר ועיי' בסיף פ' גיד הנשה סי' נ"ט והא דמבטלין מדרבנן היינו דוקא דבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל תרומות פירות אף שהוא מדרבנן מ"מ עיקרו מן התורה וכן חצי זית חלב כאשר כתבו התו' וכל האחרונים וק"ו בבשר עוף בחלב אפי' מאן דס"ל שהוא מדרבנן כדי שלא יקילו בדאוריית' וכן מצאתי וכבר כתבתי בריש כ"ה סי' ה' דק"ל בשר עוף בחלב דאורייתא ותרומות ח"ל שאין בה שום צד חיוב דאורייתא וקילא טפי שאינו נוהג בכ"מ בח"ל מותר לערב חד בתרי ולבטלה כדאי' בבכורות וכ"ד כל הצרפתים וכן פי' הר"ן ועיקר דיני דבר שיל"מ דלא בטל כתבתי ע' כל הבשר סי' פ"ו פ"ז פ"ח:
1
דין דבני א"י צריכין ג"כ לעשות ש' ימים ר"ה ובי"ט עול גליות אין עושין אלא יום א' והבא מא"י ממקום שאין עושין אלא יום א' בי"ש של גליות אין לו להקל בפנינו לעשות בו מלאכה אפי' דעתו לחזור:
2
איתמר ב' ימים של כ"ה רב ושמוא' דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כולו פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר שאמרו שיר של חול על תמיד של בין הערבים התקינו שלא יהו מקבלין את העדים אלא עד המנחה דהיינו קודם הקרבת התמיד ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין לסיים אותו יום ולהיותו קודש ולמחר קודש אמר רבה מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת דתנן משחרב בה"מ התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החודש כל היום א"ל אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה א"ל אנא אמינא לך רי"בז ואת אמרת לי כב ושמואל ולרב ושמואל קשיא מתניתין ל"ק הא לן והא להו פי' לבני א"י שעושין יום א' מותרת ביום ב' אפי' לאותן שעושין ב' ימים כגון הרחוקים דהא מכח ספיקא הם עושין אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין ב' ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה הראשונה ולא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקה מאצלינו משהתחלנו אין להקל ולומר אין ממנהגינו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני ספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלינו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורינו הראשון עמדנו להיותם כיום ארוך ומסיק רבא אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מי לא מודה ריב"ז שאם באו העדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש פי' רש"י אע"ג דתקן לקבל עדות החודש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו אם באו עדים לאחר מנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה ומפי' יראה דצריך לעשות שני ימים כ"ה בא"י דלא נתבטלה תקנה ראשונה וז"ל הרי"ף ממי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שאותו יום קודש ולמחר קודש אלמא קדושה אחת היא וביצה אסורה וש"מ דבני א"י צריכין למיעבד שני י"ט של ר"ה ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו וכתב דה"מ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל א"י להיות בית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין להן לשמור אלא יום אחד וכתב בעל המאור ז"ל כדברי רבינו אפרים ז"ל ועוד כתב שכן נהגו בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינ"צא והנהיגום לעשות ב' י"ט בר"ה ע"פ הלכות רי"ף ז"ל והאריך וכתב הרא"ש ונ"ל כדברי הר"יף ז"ל דמדביצה אסורה צריכין ג"כ לעשות ב' י"ט בכ"ה דחד טעמא לתרווייהו דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה שלא היה שהות ביום לקבל עדות משלימין אותו יום קודש ולמחר קודש ולמחר מקבלין עדותן ועושין אותו יום קודש והוי קידושא אריכתא ואם באו עדים קודם המנחה אין עושין אלא יום א' ומטעם זה נמי אנו צריכין לעשות ב' ימים וא"ת כיון דבקיאין בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות ב' ימים כ"ה כי אנן בקיאינן בסוד העיבור וקובעין כ"ה ע"פ חשבון ביום שהעדים ראויים לבא א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאין בסוד העיבור אלמא טעמא דידיה מדביצה אסורה בזמן שמקדשין ע"ע הראייה מטעמא דקאמר גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה כדאמרינן בשני י"ט של גליות הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי ח"ו ואתי לקלקולי וזה הטעם עצמו שייך לומר בשני י"ט של כ"ה בא"י ע"כ דבריו והוא מתמצית דבכי הרמ"בן וכך כראה בעיני דדוקא במקום שהיו מקדשין ע"פ הראייה בא"י אפילו היו בקיאין בקביעא דירחא לא היו סומכין עליו כלל אלא על קבלת העדים א"כ ראוי היה לעשות ב' ימים ר"ה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיו מונין מיום ראשון ונוהגין קודש אף למחר משום תקנה ראשונה שלא נתבטלה אלא שלפי תקנה ראשונה היו מונין מיום ב' ומתקנת ריב"ז היו מונין מראשון כך הוא לשיטת רש"י ואף שהתו' פקפקו בדבר מ"מ דברים של טעם הן גם דברי המשנה משמע שאין חילוק בין תקנה ראשונה לשנייה אלא לעניין קבלת העדות ומ"מ הביצה אסורה במקום שעושין ב' ימים כ"ה אפילו בקיאין בקביעא דירחא שהני קדושה אחת היא ולא מחמת ספק אבל בזמנים הללו שסומכין על סוד העיבור לחוד א"כ למה לא יעשו ג"כ ב' ימים כמו שאנו עושין מכח מנהג אבותינו ומשום חשש דגזירה ח"ו שלא ישתכח סוד העיבור ומ"מ קדושה אחת היא שהרי מקודם היו עושין ב' ימים מכח תקנה ואז היה קדושה א' אף עתה עומד בקדושתה אבל שאר י"ט שאף בימי הקדמונים לא היו נוהגין כלל בא"י אלא במקומות הרחוקים א"כ עכשיו שאנו בקיאין בקביעא דירחא עושין כמו שעשו הקדמונים ואין עושין אלא יום א' והבא מא"י שאין עושין אלא יום א' בי"ט של גליות לארצינו שנוהגין בו ב' ימים אין לו להקל בפנינו ולעשות אותו חול אפילו דעתו לחזור ועיין בפרק כ"ה סימן נ"ג:
1
דין כל דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזרה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזרה ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתתבטל גם הגזירה אפ"ה אינה בטילה עד שימנו עליהם חכמים להתירה ודוקא כשננזרה הגזירה בלא זמן אכל אש הטילו זמן לגזרה ועבר הזמן בטלה הגזירה ואינה היתר כמנין:
2
מסקינן בסוגיא אמר רב יוסף כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו פי' למצוא חשובים כמותם וא"כ בהערכת גדולים הראשונים מה שאסרו הראשונים לא ישתכח בדור הבא אחריו להיות בערכם ולהתיר מה שאסרו הראשונים דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם פי' הרא"ש מדברי התוס' דבר שנגזרה במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזיר' ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתתבטל גם הגזירה ממילא אפ"ה אינו בטילה עד שנמנו עליה חכמים והתירוה ודוקא שנגזרה גזירה בלא זמן אלא שהיו ראוי שתתבטל כיון שבטל הטעם שבשבילו נגזרה הגזיר' אבל אם הטילו זמן לגזיר' ועבר הזמן בטלה הגזירה ואינה צריכה היתר במנין והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי אמה דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא הכי פי' דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה ואל תגשו אל אשה ולפרישה זו לא הוקבע לה זמן ולכך הוצרך לכתוב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ע"כ ומ"ה נמי יש מפקפקים בענין חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים ותולין במ"ש הרש"בא ששמע שר"ג לא גזר אלא עד סוף אלף החמישי ומהרר"יק הביאו בשורש כ"א מ"מ האי מילתא לית לה עיקר גבן כאשר כתבתי בפ' הבא על יבמתו בסימן מ"א:
1
דין מת בי"ט ראשון נכון שלא לקוברו כלל כיום ראשון אפי' ע"י עממין והיינו כדלא אישתהי אכל בדאישתהי משבת שלפניו או שיש שכת אחריו קוברין אותו כיום א' ע"י עממין ואי ליכא עממין אין עושין ע"י ישראל ואין עריך סדין אלא מטהרין בידים וע"י קש ועל גבי עור וכן הלבישה וההוצאה הכל ערי ע"י ישראל ודוקא בי"ש הוא דשרינן ע"י עממין אכל לא ששבת וי"כ ואפי' להוציאו לבה"ק ולהניחו בכוך העשוי מאתמול אסור ואפי' ע"י עממין ולא שרינן שי"ט ראשון בדאישתהי אלא לקבור מת גדול אכל קטן בן שלשים לא לפי שאין דרכו להסריח ובי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' היכא דאיכא עממין ומדינא מותר לחפור ולחצוב ולחתוך תכריכין ואפילו למיגז ליה גלימא שאינה צורך כ"כ רק לכבוד המת או למיגז ליה אסא הכל מותר אלא שנהנו לחפור ע"י עממין ועושה ארון ותכריכין וכי דבר שהוא איסור דאורייתא אכל מטהרין אותו ע"י ישראל ומ"מ אי לא אפשר ע"י עממין עושין הכל ע"י ישראל וכל זה מיירי בלא אישתהי וכל זה נוהג אף בי"ט ב' של ר"ה ותינוק בן ל' דינו כשאר מת לענין י"ט שני אבל תוך ל' הוא כאבן ואין דוחין י"ט כלל ואסור להעביר ערלתו והיכא שקוברין המת בי"ט קוברין אותו קודם אכילה והיכא שמת בליל י"ש אם יכולין להקדים בהשכמה קודש תפילה טוב הדבר ואי לא קוברין בעת שאומר הש"ץ פיוטים:
2
אמר רבא מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא יתעסקו בו עממין ואם י"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני י"ט של ר"ה מש"כ בביצה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אישתהי משהינן ליה ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה מ"ט י"ט שני לגבי מת כחו' שויוהו רבנן לעסקי המת ואפי' למיגז לי' גלימא ולמיגז ליה אסא פי' הדס היו מניחין על מיטת המת לכבודו ופי' רש"י האי גלימא דאמרינן אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צורך לו מאי אפי' דקאמר הא אמרינן בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתיכת תכריכין הלכך ע"כ בגלימא שא"צ לו מיירי דומיא דאסא דשני למגזייה וקמ"ל דאע"ג דטירחא דלאו צורך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוהו רבנן ע"כ וכן עיקר ומ"מ כתב הטור בסי' תקכ"ו וז"ל ונראה שהכיפה שבונין על הקבר שאין לבנותה בי"ט דכיון שנקבר בקבר למה יחלל י"ט שלא לצורך אלא יכסו הקבר בנסרים ועפר עד אחר המועד וטוב למעט באיסור דאורייתא בכל מה שיוכלו ע"כ והא דתנן בפ"ק דמ"ק אין חופרין כוכין וקברו' במועד פי' הר"ן מפרש"י וז"ל אין חופרין כוכין וכו' פי' לצורך מתים שימותו במועד שדרכם היה לחפור כוכין וקברות להיות מזומנים לווי שמת לו מת שיקנה לו וקמ"ל שאע"פ שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלים שהיו בה ס' לבוא וא"א לעם כב כמוהו שלא ימותו ממנו רבים בכל יום גדולים וקטנים אף כי בארבעה ימים של ח"ה א"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסיר דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף בי"ט שרי דמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בח"ה והר"יף פי' בהלכותיו דההיא בחופר במועד לצורך מתים שימותו אחר המועד עסקינן שכך היה דרכם וכך פירש ר"ח והר"יץ גיאות וכן פסקו הרמ"בם והר"אש אחריהם וכתב הר"ן וז"ל והא דאמ' י"ט שני לגבי מות כחול שויוהו רבנן מסתברא דכיון דכחול שויוהו רבנן אפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל וכן הסכים הרמ"בן ז"ל שלא כדברי רב אחא משבחא ז"ל שכתב דדוקא היכא דליכא עממין אבל בדוכתא דשכיחא עממין לא שרינן אלא בעממין וכן עיקר דהא קאמר ביום ראשון יתעסקו בו עממין ביום שני יתעסקו בו ישראל משמע אפי' היכא דאיכא עממין וכן דעת רוב המחברים ורי"בא נמי התיר לתלמידיו אפי' החפירה והתחיל בעצמו לחפור אלא מצד המנהג נהגו לאיסור כמ"ש הרא"ש ונהגו באשכנז שהכותי חופר הקבר ועושה ארון ותכריכין וכל דבר שהוא איסור דאורייתא אבל טלטול והוצאת המת עושה ישראל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא קצת מצוה וכתב ע"ז מהרא"י ז"ל בת"ה בסי' פ"ב ונראה דהיינו בדאיתא עממין אבל אם לא אפשר ע"י עממין כגון ביום חגם וכה"ג עושין הכל ע"י ישראל ע"כ וזהו החילוק שבין י"ט ראשון לשני לפי מנהג אשכנז שנוהגין לעשות כל מלאכות שהן דאורייתא ע"י עממין אפי' בי"ט שני אלא שבי"ט שני אי ליכא עממין עבדינן ע"י ישראל ובי"ט ראשון אפי' ליכא עממין כלל אין עושין ע"י ישראל שום מלאכה דאורייתא אפי' באישתהי כתב מהר"י בתשו' הדבר ברור שלעולם לעשות בי"ט ע"י ישראל א"א אפי' בי"ט הסמוך לשבת כדאמרינן בפ' תולין ובפ"ק דכ"ה ומה שאמרינן מת בי"ט ראשון שחל להיות בע"ש וא"א בעממין כגון שאין במקומם בה"ק ולהמתין עד יום א' לא ירצה העממין להוליכו לפי שהוא יום חגם ולהמתין עד יום ב' הרי המת מסריח תמה על עצמך דוד מלך ישראל מוטל בחמה לא התירו לטלטל רק ע"י ככר ותינוק ולכן אין לזה תקנה אלא שיקברנו בביתו בו ביום ע"י עממין ויפנהו משם אחר השבת ויקברנו עם אבותיו או שיעשה לו סדין בו ביום ע"י עממין וארון וישימוהו בו ויחמריהו בחומר ובזפת כדי שלא יהא כיחו נודף ולמ"ש יקברנו ע"כ וכתב עוד מהרא"י וז"ל שם ונראה דאפי' בי"ט של ר"ה יש לעשות כן כדפסק רב אשי בי"ט שני כחול שויוהו רבנן לענין מת וקאי אמילתא דרבא דלעיל דאפי' בי"ט שני של ר"ה שרי גבי מת משא"כ בביצה ואע"ג דנמצא כתוב על שם א' מהגדולים דלא נהגו כן בי"ט שני של כ"ה אין נראה דכיון דבכמה מילי חלוק י"ט שני של ר"ה מי"ט שני של גליות וכן לגבי ומת פסק הגמ' להדיא דאין חילוק וכתב על מה שא"כ בביצה כ"ל כל דדמי לביצה ואין לנו לעשות עשרה ומנהג לסתור דברי הגמ' ואי שרינן י"ט שני ש"ג שרינן נמי בי"ט שני של כ"ה ע"כ וכתב עוד הר"ן וז"ל איכא מ"ד דמר זוטרא אכולא מילתא דרבא קאי דלא אמרינן בי"ט ראשון ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אלא בדאישתהי אבל בדלא אישתהי לא ופי' אשתהי בין שנשתהו כבר בין שעתיד להשהות כגון שיש שבת אחריו ורב אשי נמי דאמר אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה לא פליג אלא במת בי"ט שני משום דכחול שוי' רבנן אבל מת בי"ט הראשון דהוי מדאורייתא מודה רב אשי למר זוטרא דדוקא בדאשתהי אבל בדלא אשתהי לא והזקיקום לומר כן מדאמרינן בפ' תולין עובדא הוי בבי כנישתא דמעון בי"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ושלחו לקמי' דר' יוחנן ואמר יתעסקו בו עממין אלמא דוקא משום י"ט הסמוך לשבת דאישתהי אבל בי"ט דעלמא לא ולא נהירא דא"כ לא ה"ל לרב אשי למימר סתמא אע"ג דלא אשתהי כמי לא משהינן ליה אלא הכי הל"ל כב אשי אמר מת בי"ט שני אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה אלא ודאי משמע דמר זוטרא לא קאי אלא אמת בי"ט שני משום דשרינן לאתעסוקי ביה ישראל אבל מת בי"ט הראשין דלא שרי אלא בעממין אפי' למר זוטרא שרי ואע"ג דלא אשתהי וההיא דפ' תולין ל"ק דמאן דחזי ר' יוחנן דשרא מספקא ליה אי בעי ר"י אשתהי או לא ולפי' הביא המעשה כמו שהוא אבל אה"נ דר"י אפי' בלא"ה שרי ואפילו את"ל דלר"י דוקא היכא דאישתהי אנן לא נקטינן הכי משום דסוגיא מוכחא דלא בעינן אשתהי כלל וכדכתיבנא ע"כ והן דברי הרא"ש ואיני יודע מה הביאו ראי' מדברי רב אשי דפליג דוקא אי"ט שני אם מר זוטרא קאי נמי אי"ט ראשון רב אשי נמי קאי אף אי"ט ראשון וה"ק לעולם לא משהינן ליה אלא אף המת של י"ט ראשון קוברין אותו בשני ע"י ישראל די"ט שני כחול שוי' רבנן וכן הוות של י"ט שני ולאפוקי מר זוטרא דס"ל דמשהינן ליה עד ימות החול היכא דאפשר שלא יסריח כגון שמת קצת סמוך לערב ומונח במקום קר ובעת הקור ומ"ש נמי הרא"ש וז"ל וגם לא מסתבר כלל שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לגוי שהיא שבות דרבנן ואע"ג דלא סריח כבוד המת הוא שלא להולינו והמדחה מטתו ה"ז משובח ועוד איכא תוספות צער לאונן בי"ט ע"כ א"כ מה יעשה מר זוטרא דאמר אף בי"ט שני משהינן ליה ולישנא דמשהינן משמע עד ימות החול ואין קוברין אותו כלל בי"ט ודוחק לומר דאיירי היכא דליכא עממין דא"כ לא הל"ל משהינן אלא אין קוברין אותו ע"י ישראל אלא משהינן ודוחין הקבורה עד למחר בחול ומש"ה נראה דאפי' מר זוטרא לא קאי אלא אי"ט שני ומ"מ מדבריו שמעינן דאף בי"ט ראשון לא יקבור כלל אפי' ע"י עממין נילף מיום שני דס"ל דמשהין ואף רב אשי לח פליג אלא אי"ט שני דכחול שוי' לגבי מת דמת בי"ט ראשון קוברין בשני ע"י ישראל דלא גרע ממת בי"ט שני אפי' בלא אשתהי אם לא שיש לחלק ולומר דוקא בי"ט שני דקיל ס"ל למר זוטרא דמשהינן דלא אתי לזלזולי ביה א"נ י"ט שני דרבנן לא קפדינן אי מנעי משמחת י"ט באנינ' אבל בי"ט ראשון ששמחת י"ט דאורייתא קפדינן אאנינות דידהו וקוברין אותו ע"י עממין וכל זאת אינו אלא לישב מנהג המקומות שנהגו לקוברו אף בי"ט הראשון אבל היכא שאין מנהג קבוע נראה שלא לקוברו בי"ט ראשון כלל כדעת השאלתות והגאונים ורא"בן ור' יואל א"ל דאשתהי משבת שלפניו אי שהיה צריך לשהות בשביל שבת שלאחריו או דאשתהי משום אונס או טורח צבור ואפי' לא אשתהי אלא שרואין בו שלא יכול לשהות מחממת חום ונפוח וכה"ג חשיב כמו אשתהי כאשר כתב מהרא"י בשם א"ז. ובענין הטהרה כתב מהרא"י מ"ש במרדכי דעושין ע"י עממין מצאתי תשובה נכרית דכתב בה דישראל מטהרין אותו כן נמצא כתוב על שם א' מהגדולים וכן הדעת נוטה דמ"ש המרדכי דצריך סדין מפני כבוד אדרבה יש לחוש טפי לכבוד זה לטהרו ע"י ישראל בידים או בקש וע"ג עור דליכא למיחש לסחיטה וכיבוס משנעשה ע"י כותים בסדין והמרדכי גופיה כתב שם בפ' תולין בתשו' ר"ב דאפי' הוצאה מבית לכרמלית למת ע"י ישראל ולא ע"י עכו"ם כ"ש לטהרתו אם יגעו בו עכו"ם שעשאום כזבים לכל דבריהן ע"כ וכ"ז איירי בי"ט ראשון כדמשמע להדיא בתוך התשו' אבל בי"ט שני מטהרין ע"י סדין ואף שהונהג שכל מלאכה שהיא דאוריית' אין לעשות ע"י ישראל הכי ליכא מלאכה ודאי אלא גזירה משום חשש סחיטה ומש"ה שרי ע"י ישראל רק שצריך להזהירם שלא יעשו סחיטה בידים. ובענין טלטול והוצאה כתב הר"ן וז"ל ודאמרינן יתעסקו בו עממין איכא מ"ד דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותרת ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע דמדלא אמרינן יקברו אותו עממין משמע דכל עסקיו ע"י עממין דוקא שאין כאן כבודו של מות שנתיר בו משום כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממין:
3
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאות המת לקבורה כהוצאות המת והאבן צ"ל לבנין שאין לומר בו מתוך שאין בו צורך היום כלל וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה הא לית' דהא שריפת קדשים מ"ע ואפ"ה אינו דוחה י"ט ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש ע"כ ותימא הא הוצאה בי"ט אינו אלא דרבנן ואם התירו אמירה לכותי שהוא שבות לווה לא נתיר ג"כ הוצאה בפרט מאחר דא"ל מתוך וכ"כ מוהרא"י שהלבישה וההוצאה שרי אפי' ע"י ישראל ואע"ג שכתב הא"ח בשם הרמב"ן שאסור סמכינן ארבינו יואל והרא"ש דשרו ולפי מה שכתבתי דאין לקבור בי"ט הראשון לא משכחת האי דינא אלא באישתהי ולפי המנהג אף בדלא אשתהי ודוקא בי"ט הוא דשרינן ע"י עממין אבל לא בשבת וי"כ כדמוכח בסיף ע"ק דר"ה דאמר א"ב י"ט הסמוך לשבת מ"ד מעברינן משום ירקא אית' ומ"ד משום מתיא ליתא שאיפשר ולעיל מיניה גבי א"ב י"כ שחל להיות אחר שבת מ"ד משום מתיא מעברינן וכו' כ"כ הר"ן. וכתב הרמב"ן בספר ת"א דל"מ חפירת קבר וכוך דאית בהו מלאכה גמורה דאסור בעממין בשבת אלא אפי' הוציאוהו בבה"ק להניחו בכוך העשוי' מאתמול דהוא ע"י ישראל שבות וע"י עממין שבות דשבות אפ"ה אסור ונתן טעם לדבר בפני כבוד הוות שלא יאמרו נתחלל עליו שבת במיתתו ע"כ והא דשרינן בי"ט ראשון ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אין חילוק בין מת גדול למת קטן אפי' ילד קטן בן ל' שיצא מכלל נפל ודוקא לפי המנהג שנהגו לקבור בי"ט ראשין ע"י עממין אפי' לא אשתהי אבל לפי מ"ש שאין נכון לקבור מת בי"ט ראשין אפי' ע"י עממין אלא באשתהי א"כ ילד קטן אפי' באשתהי אסור שאין דרכו להסריח גם יכולין להשימו במרתף ולהצניעו משא"כ במת גדול וגם אין שייך לומר עליו שנמצא מתבזה בין החיים כמו במת גדול אלא קוברין אותו ביום ב'. וכתב הטור בסי' תקכ"ו וז"ל מעשה שמת תינוק בן ל' בי"ט שני ואמר ריב"ם כיון שלא הי' ודאי ידוע שכלו לו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו י"ט והר"ר יעקב בן הרר"י הלבן אמר כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא דינו כשאר מת ע"כ ונראה שבודאי ל"פ אלא בי"ט שני דלגבי מת כחול שוי' רבנן ומש"ה ראוי נמי להקל בזה אבל בי"ט ראשון דלא שוינהו כחול אפילו אמירה לכותי לא עבדינן אם לא שכבר עברו ל' עוד נראה בעיני דל"פ אלא מת ביום ל' דחשיב מקצת היום ככולו ואף דלענין שאר מילי לא חשבינן ככולו שהרי מת ביום ל' אין מתאבלין עליו אבל מאחר דבמילי דמת שוי' רבנן כחול אף בזה אזלינן להקל וחשבינן כמת ודאי מאחר שמת ביום ל' אבל בתוך ל' הרי הוא כאבן ואין דוחין הי"ט לצורך קבורתו. ובהג"המ מפ"א דה' מילה נמי כתב וז"ל נפלים אשר נהגו להסיר ערלתם בצרור או באבן אסור אפי' בי"ט של גליות דהא אמרינן דגבי י"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ה"מ מת שהוא בר קיימא שעובר המלינו בלאו ויש בזיון בשהייתו אבל נפל דאין מצוה לקברו כדמוכח בכמה מקומות בגמ' שמטילין אותו לבור אין י"ט נדחה על צרכי קבורתו ועוד דמה שנהגו להסיר ערלתו אין זה מנהג של תוכה אך שמנהג להסירו מפני תקנת הפושעים דאמרינן בב"ר שהקב"ה מעביר ערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו ונותנין על פושעי ישראל ע"כ והיכא שקוברין המת נ"ל לקוברו קודם אכילה וכן ראיתי נוהגין אבל הכלבו כתב בסי' קי"ד דף ק"ל ע"ד כשמת בליל י"ט שני משכימין וקוברין אותו למחר קודם התפילה וכשמת ביום קוברין אותו אחר אכילה ע"כ והנה ממ"ש שאם מת בליל י"ט קוברין אותו קודם התפילה יפה כתב היכא שאיפשר להקדים שלא כעבור זמן ק"ש וכדי לבטל אנינות שיוכלו האבילים להתפלל עם הקהל אבל במדינתינו א"א להקדים כ"כ ומ"ש שקוברין אחר אכילה לא נהירא כלל אי משום שמחת י"ט קאמר אם מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנא בימינו הכל מת מצוה נקרא ועוד וכי זה הוא שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבה"ק אין זו שמחה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודות קבע קודם שנקבר המת א"כ למה כעבור על המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציאת בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצין מני' וקוברין אותו בעת שאומר הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרין לבה"כ וכן עיקר.
1
דין היכא שאין יכולין לקבור המת בי"ט שני אסור לעשות שום עסק למת לצורך מחר כין גזיזה ואפילו כיבוס והוצאה וטלטול אסור א"ל מחמה לעל שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואם המת מוטל רחוק מן העיר שאין יכולין להשיגו ולקושרו בי"ט שני אין לצאת כלל בי"ט שני למחר שס אפי' ממהר כדי שלא יאכלוהו שם הכלבים מאחר שסוף סוף לא יקברוהו בו ביום ומ"מ הצלת ודאי מפני הכלבים מותר לעשות בי"ט שני:
2
פסק כתב הרא"ש בפ"ק דמ"ק וז"ל אין חופרין כוכין וקברות במועד פי' לקבור בהן אחר המועד וכן פירש"י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מוכנים לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא והא דאמרינן בעלמא דאפי' בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ה"מ לטלטל או שאר דברים שאין בהן טורח כגון לרחצו או ליגזז שערו אבל חפירה לא ודבריו תמוהין שהרי פי' תחילה אין חופרין כוכין וקברות שיהו מוכנים לצורך מתים שימותו ומה שייך להביא ע"ז מת בי"ט שני יתעסקו בי ישראל היינו לקוברו בו ביום ועוד מ"ש אבל חפירה לא משמע שאין לחפור קבר בי"ט שני והא לית' די"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ואפי' למיגז לי' גלימא ולמיגז לי' אסא וכ"ש לחפור לו קבר ונ"ל ליישב דבריו שהיה ק"ל מ"ש מי"ט שני שאם מת בי"ט סמוך לערב שאין שהות לקברו ביום ואפ"ה יתעסקו בו ישראל בו ביום לצורך קבורת חול וכן במועד הי' ראוי שהיה מותר לחפור קברים לצורך קברות חול ותירץ דבכה"ג לא התירו אלא טלטול דברים שאין בו טורח אבל חפירה כיון דאין שהות ביום לקוברו גם לא יעשה הקבר ביום וגם אסור למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא בו ביום וכן במועד נמי אין לחפור קברים לצורך חול ומדבריו למדנו אם מת בי"ט שני ואין רוצים לקברו בו שאין עושין שום דבר איסור מלאכה בו ביום ויראה דאפי' ע"י כותי אסור ע"כ ומזה עסק מהרא"י וז"ל היכא דאין רוצין לקוברו בו ביום אלא שרוצין להוציא מך הבית לבה"ק כדי לקוברו למחר ומוציאין אותו היום בשביל עגמת נפש או משים כהנים אין נראה דשרי וכ"כ להדיא באשיר"י פ"ק דמ"ק מפיר"שי דאפי' בי"ט שני אם אין רוצין לקוברו בו ביום לא שרו לעשות בו שום איס' מלאכה רק טלטול בעלמא ודבר שאין בו טורח ואפי' ע"י כותי אסור מדלא מסיק רק טלטול הא הוצאה אסורא אפילו לכרמלית כמי מלאכה דרבנן נקראת ואע"ג דמשמע דלרחצו למת וליגזז שערו נמי שרי מ"מ הוצאה היא מלאכה טעי דגזיזת שער של מת אינו מלאכה כלל ובס' אשי"רי כתב בסתמא דכל מלאכה אסירא בר מטלטול ע"ש באשי"רי וא"ת לישתרי אפי' הוצאה בכה"ג מכח מתוך י"ל דכיון דלא מצינו לקוברו בי"ט לא חשיב אפי' קצת צורך היום ואנו בעינן צורך היום קצת לטעמא דמתוך ע"כ דבריו בתשו' ותמה אני על דבריו במ"ש להתיר גזיזת שערו ולאסור הוצאה הלא גיזת שער אפי' באדם אב מלאכה היא דע"כ לא פליגי ר"א וחכמים בתולש שערו אלא ביד אבל בכלי לכ"ע חייב וא"כ ה"ה במת כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבת להדיא דגוזז חייב בין מן החי בין מן המת וכן אית' בירושלמי דפ' כלל גדול התולש מן הבהמה מתה חייב דתלישתה זו היא גזיזתה ע"ל סי' כ"ד ונהי דבאדם תלישה לא הוי מלאכה אבל לענין גיזה מ"ש אדם מבהמה ואם התירו גיזה כ"ש הוצאה גם על הרא"ש יש לדקדק שכתב שאין עושין שום דבר איסור מלאכה הא רש"י כתב דשרי לגוז שערו אלא בע"כ דרש"י לא אסר אלא מלאכה כבידה וטירחא יתירה שאין לעשות בי"ט ואף במועד שלא לצורך היום אבל הוצאה כ"ש דשרי כך הוא לפי דברי הרא"ש ופי' אבל אין דעתי מסכמת כלל וכלל לפי' דמנ"ל לרש"י הא דקאמר מת בי"ט שני איירי אפי' מת סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועוד דבע"כ הא דרב אשי דאמר י"ט ב' כחול שוי' רבנן כו' לא איירי אפי' סמוך לערב דהא למיגז ליה גלימא ואסא קאמר שאסור אם אין קוברין בו ביום כאשר כתב הוא גופא א"כ הא דרבא נמי לא איירי אלא במת שקוברין בו ביום ועוד אפי' לפי פירושו מה הקשה רש"י מהא דהכא שרי אפי' סמוך לערב היינו משום שכבר המת מונח לפניו ומוטל עליו לקוברו אלא שאין שהות ביום מש"ה כל מה שנוכל לעשות כדי להקדים הקבורה למחר שלא ישהה המת עבדינן אבל אין חופרין כוכין לצורך מתים שעדיין לא מתו גם דוחק שרש"י מפרש לשם דהכא איירי דוקא בדבר שאין בו טורח הוא דשרי והכא פי' להדיא דיתעסקו בו ישראל דקאמר הוא עסק חציבת קברו וחתוך תכריכין אלא נראה בעיני דט"ס הוא וצריך להגי"ה א"נ איירי במתים שמתי כבר והא דאמרינן בעלמא כו' וא"כ ממה שפירש"י הכא דשרי אפי' חפירה היינו לפי' הראשון והאמת שברש"י שלנו לא כתוב כלל האי שינויא בתרא לחלק דהכא לא איירי בחפירה אלא בטלטול ושאר דברים שאין בהם טורח וכ"מ בתו' שלנו שלא הזכירו בשם רש"י רק פי' הראשון וכן הר"ן שהעתיק לשון רש"י לא הזכירו משום שהוא פי' שני כאשר הגהתי ומהשתא מה שפיר"שי הכא דעסק המת הוא החפירה וחתוך תכריכין הוא העיקר וכפי' הראשון של רש"י וא"כ לפ"ז לא שמעינן כלל דשרי שום עסק למות לצורך מחר לא מבעי' גזיזה דאסור אלא אפי' רחיצה נ"ל כיבוס והוצאה אסור א"ל שהוא מוטל בחמה וחושש שלא יסריח כדאית' בפ' כירה שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו וכן אם הסריח ונמצא נתבזה בין החיים דשרי להוציאו לכרמלית כדאי' בפ' המצניע הלאיה אפי' טלטול אסור מאחר שאין המת עומד ליקבר היום ולפי דברינו לא נהירא מה שהשיב ריב"א לשואלים על יהודי שמת רחוק מן היישוב ישראל ועכו"ם שמוהו במערה במלבושיו וסגרו פי המערה ולא ניתן לקבורה ונודע הדבר לקרוביו בי"ט אם מותר לצאת לדרך בי"ט ב' ללכת למקום שהוא שם כדי לקוברו והשיב שאין ללכת חוץ לתחום בעד קבורות מת שאינו לפניהן ולא יוכלו להגיע אליו עד לאחר המועד והביא ראיה לדבר אבל הרש"בץ כתב בתשו' דהא ודאי מת זה מוטל עלינו לקוברו אעפ"י שהוא כחוק ממנו הרבה כיון שאין שם יותר קרובים ואדרבה הוי מת מצוה וכיון שבחול מוטל עלינו לקוברו מחללין עליו י"ט שני שהרי אמרו י"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ואעפ"י שמת זה רחוק ד' או ה' ימים כיון די"ט לגבי מת כחול הוא לא מפלגי בין נקבר בו ביום בין נקבר למחרתו כל מעשה י"ט ממהר קבורתו שכל זמן שמשתהה הוא מרבה להתבז' וכ"ש אם יחושו לאכילת כלבים והממהר לעשות צרכיו למהר קבורתו עושה מצוה ע"כ וכבר כתבתי שאין לחלל י"ט בשום דבר היכא שאין קוברין בו ביום ומה שרוצה להקל משום חשש שלא יאכלו הכלבים וכי מפני חששא כזו ראוי להקל בפרט מאחר שהחשש הוא עדין במקומו שמא יאכלו הכלבים קודם הגיעו לשם אבל מ"מ נראה שמותר לעשות מלאכה בי"ט שני לצורך המות שלא יאכלו הכלבים בהצלה ודאי אפי' אין ראוי לקבורת היום מ"מ מאחר שעושין היום כדי שיבא לקבורה כחול שוי' דלא גרע מלקוברו היום אעפ"י שאפשר לשהותו עד למחר וכן ביום ראשון ע"י עממין:
1
דין דמותר ללוות המת בי"ט בתוך התחום ובי"ט שני אפילו חוץ לתחום ומותר אף לחזור לאחר קבורת המת וכן כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום מותרין כמו כן להחזירם למקומן ואפילו היה בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזירם למקום שירצו ולרכוב על סוסים בי"ט שני עד בית הקבורה אסור אפילו אבילים שחייבים לקוברו ומיהו קברים שצריכין לקוברו במקום שא"א זולתן מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה:
2
פסק כתב הרמב"ן בספר תה"א וז"ל. כתוב בה"ג מותר ללוות המת בי"ט ראשון בתוך התחום ובי"ט שני אפילו חוץ לתחום. וכ"כ הרי"ץ גיאות אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת שי"ל שאין להם אלא אלפים אמה ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות ב"ד לדבר מצוה אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלעת תחומין אבל לחזור יותר מד' אלפים לא אבל כיון די"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאיתמר ביה"כ וצריך תלמוד ע"כ משמע קצת מדבריו שהיה מסופק בדין זה וכ"כ הטור בסי' תק"כו בשמו שהוא מסופק. אכן בתשובה כתב להתיר וכ"כ רבי' ירוחם וז"ל קוברי המת בי"ט שני והוליכו אותו חוץ לתחום י"א שאין יכולין לחזור בו ביום למקומן אבל הרמב"ן כתב בתשובה שחוזרין למקומן בו ביום כדאמרינן שאתה מכשילן לע"ל. וכ"ש דכחול שויוהו רבנן לגבי מת. ועוד כתב בתשובה שכלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום שמותרין כמו כן להחזיר אותן למקומן מאחר שמלאכתן להיתר ושמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וכן כמי שמא יגנובו ואפילו היה בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזירם בבית שירצו דגבי דבר שמלאכתו להיתר כל מחמה לצל שרי ולא אמרינן א"א להצילן מן החמה בטלטול מועט לא יטלטלם יותר אלא כיון שהוא נוטלן משם כדי להניחם בצל מטלטלן ומניחן באיזה מקום שיזדמן לו לדעת ולרנינו ה"נ מחזירן לאיזה מקום שירצה ע"כ וכ"כ עיקר להקל בי"ט שני שהוא מדרבנן מאחר שאמר בגמ' דשוינהו כחול לגבי עסקי המת וזהו עסקי המת יותר מלמיגז ליה אסא עוד כתב הרמב"ן בספר ת"ה וז"ל ראיתי בתוס' שמעשה היה בצרפת בי"ט שני והלכו אחרי המת רוכבי סוסי' עד מקום קבורה וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור וח"ו שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו גבי עדות החודש שראה את החודש ואינו יכול לילך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה השתא בעדות החודש שהוא צורך כל ישראל דבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירוהו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר קל שהרי אינו דוחה שבת אפי' בעממין הלכך לא מיבעי' הבאים משום כבוד שאסור אלא אפילו אותן שחייבין לקוברו אסור ומיהו קברים שצריכין לקוברו במקום שא"א זולתן מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהווה די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שויוהו רבנן ע"כ.
1
דין מי שמצאוהו מת בחוץ לעיר ברחוק פרסה וחצי מותר להשיאו לעיר לקוברו בקברי ישראל וכ"ש אם יש בעיר מקום קברי אבותיו ומותר להוליך המת מעיר שאין בה קבורת ישראל לעיר שיש שם בה"ק בי"ט שני והיכא דיש קברות במקום שמת ועשה צוואה שיוליכו אותו לעיר אחרת לבה"ק אין שומעין לו:
2
פסק כתב הרשב"א בתשובה על א' שבאו גוים ואמרו שהכוהו ליסטים בדרך רחוק מן העיר כפרסה וחצי ונסתפק השואל אם ימצאוהו מת אם מותר להביאו לעיר לקוברו או אם יקברוהו במקומו והשיב דמותר להביאו לקוברו בקברי ישראל וכ"ש אם יש בעיר מקום קבר לאבותיו די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן אפילו למיגז ליה אסא כ"ש ליקבור בקברי ישראל וכ"ש בקברי אבותיו וזו הקפדת האבות היתה וכל גדולי ישראל ומעשים בכל יום ואין אנו משגיחין בתחומין כלל במת בי"ט שני וכן מעשים ומביאין אותו מן עיר שאין שם קברות לישראל לעיר שיש שם שכונת קברות ע"כ. ובהגה"ת הרא"ש כתב בפרק אלו מגלחין בשם א"ז מעשה היה בצרפת שהוליכו מות בי"ט שני לקוברו אל עיר אחרת וכעס עליהם ר"ת אע"ג שבאותה העיר לא היה בה"ק שאמר שהיה להן לקוברו באותה העיר ולאחר י"ט להוציאו ולהוליך אל עיר אחרת ורבי' שמחה כתב דאם צווהו צריך כפרה ע"כ ואפשר לומר דלא פליגי דדוקא לקוברו בשדה שאפשר שאינו נשאר לשם שיוציאוהו כותים משם אז מוליכין לבה"ק אפילו בי"ט אבל היכא שאפשר לקוברו בעיר במקום שהוא שמור אין לנו לחלל י"ט בכדי ומ"מ כראה עיקר דלא גרע מלמיגז ליה אסא שהוא כבודו של מת כ"ש כה"ג שהוא כבודו שלא לקוברו במקום שאין שם קבר ודוקא היכא דליכא קבר במקומו אבל היכא דאיכא קבר במקום שנפטר אלא שעשה צוואה לקוברו חוץ לתחום במקום אבותיו נהי דמצוה לקיים דברי המת בפרט כה"ג שהוא כבודו שיוקבר במקום אבותיו כדאשכחן בקראי מ"מ אין זה כבודו של מת לחלל הי"ט על פיו בכדי שהרי אם לא ציוה אסור להוציאו מקבר לקבר כמ"ש הא"ז בפרק אלו מגלחין א"כ מעשיו גרמו לו והוא פגמו של מת ומ"מ היכא דאיכא למיחש שמא יסריח קוברין במקומו ולא חשין לצוואתו ואי ליכא למיחש שמא יסריח מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום אבותיו:
1
דין דמותר לשכור ספינה בי"ט שני להוליך המת ממקום למקום אע"ג דלא אישתהי והחופר קבר למת בי"ט שני אסור ליקח שכר ואם אינו רוצה בענין אחר מטעינן ליה:
2
פסק כתב הרוקח בסי' ש"א שמותר לשכור ספינה בי"ט שני להוליך המת ממקום למקום דקי"ל בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אע"ג דלא אשתהי וכ"ש הכא אם לא ישכור ישתהא ויסריח ע"כ. וכתב רבי' ירוחם החופר קבר למת בי"ט שני מותר ליטול שכר ממנו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפילו במלאכה המותרת בשבת ע"כ ודבר תימא הוא נהי דמותר לשכור אם לא ימצא בחנם אבל לאותו ישראל אסור ליטול שכר י"ט מאחר שאין כאן הבלעה ונהי דשוינהו י"ט שני כחול לצורך המת שהכי יכול לעסוק בחנם אין מתירין לו כלל י"ט ואם היה בא מעשה לידי שישראל אחד לא היה רוצה לעסוק בחנם אלא בשכר הייתי מצוה להטעותו כמו שמטעין בחליצה:
1
דין דכל דבר שנהנו משום חששא ועברה החששא א"צ מנין להתירו ובארנו דגם האידנא מותר לקבור מת בי"ט שני ע"י ישראל ולעשות כל צרכי המת אם אין עממין אבל אם יש עממין יניח לעשות עממין כל המלאכות שהם דאורייתא כפי מה שביארנו למעלה:
2
נחזור לסוגיא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברייא חיישינן פירש"י לו שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותן ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה וכתבו התו' שהשתא בזמן הזה שאין חברייא מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דהטעם משום חששא ועברה החששא שהרי אין חברייא מצויים האידנא עבר נמי הטעם והכי אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין הנחשים מצויין בינינו אנו שותין מהם אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ כ"ת היה אוסר ומעשה היה במולא"ן שמת אדם אחד בי"ט שני ורצו להתעסק בו לקוברו וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאי' בשבת שלא לקבור מת בי"ט שני משום דלאו בני תוכה נינהו ואתי לזלזולי ביה. אבל הר"י אומר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחן דאנן בני תורה כדאי' ביבמות חזינהו דקא אכלי תורמוס דשלקי עממין ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עממין ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין חוששין בדבר זה דק"ל דכל שנאכל כמו שהוא חי משום בישולי עממין. והר"ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצינעא הוא אוכל בביתו ולא אוושא מילתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מילתא ואין נכון להתיר ועוד אומר ר"ת דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה למת יכופו אותן לעשות מלאכה למלכות ע"כ בתוס' וכן דעת כ"ח לאיסור והס"ת והסמ"ג כתבו להקל והוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכאן לא הכריע הרא"ש אבל בתשובה כתב שלא נהגו העולם כר"ת אלא כר"י להקל לעשות ע"י ישראל אכן באשכנז שנהגו להחמיר שלא לעשות כל מלאכה דאורייתא ע"י ישראל היינו שחשו לדברי ר"ת להחמיר לכתחילה מאחר שאפשר לעשות ע"י עממין אבל היכא דליכא עממין עושין ע"י ישראל כמ"ש לעיל בסי' י' ובפרט האידנא דליכא למיחש לחשש השרים שאף הם נזהרים בכבוד המת ויודעין שראוי לעשות מלאכה טפי בשביל המת ממה שעושין מלאכה בשביל אוכל נפש:
1
דין מי שלא הניח עירוב תבשילין בעי"ט יכול להניח בי"ט ראשון ומתנה כו' ודוקא בי"ט של גליות אבל בר"ה אינו יכול להניח:
2
רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בי"ט שני של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותובי ע"ת א"ל ולותיב מר האידנא מילא אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה א"ל אימר דאמר כבא בשני י"ט של גליות בשני י"ט של ר"ה מי אמר. וכתב בסמ"ג וז"ל בה' י"ט דף כ"ז ע"ג כתב רבי' משה שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שב"ה היה קיים שהב"ד של א"י היו מקדשין החודש ע"פ הראייה והיו בני גולה עושין ב' ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני כדי להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אעפ"י דבקיאי בקביעי דירחא עי' שמא יגזרו ח"ו ויבא לשכח העיבור ולפיכך נ"ל שאין מערב אדם ומתנה בזמון הזה לא עירוב חצירות ולא ע"ת ולא שיתופי מבואות ע"כ ודבריו תמוהים מאוד דהא רבא גופא דקאמר מניח אדם ע"ת ומתנה הוא דקאמר בסוגיא ואע"ג דבקיאין אנו בקביעא דירחא אפ"ה עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם כו' אלמא דהקילו בעירובין בין בע"ת בין בע"ח להיות ומתנה בי"ט ראשון על חבירו אעפ"י שהוא מנהג אבותינו מ"מ אחד חול ואחד קודש וכן השיגו הראב"ד והרשב"א והר"ן וגם מהרא"י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי הרא"ש שהביא הא דרבא לעסק הלכה בלי חילוק:
1
דין אפרוח שנולד בי"ט ונפתחו עיניו מותר ואם נולד בשבת מותר לטלטלו ואף סותר בי"ט שאחריו ואם לא נפתחו עיניו אסור אפילו בחול:
2
איתמר אפרוח שנולד בי"ט כב אמר אסור ושמואל ואי תימא כ' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואי תימא כ' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה בלידה מה שלא היה ראוי בתחילה מתיר נמי עצמו להיות מותר באכילה ומוציא אותן מאיסור מוקצה א"ל כב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק כב אמר רבה ואי תימא רב יוסף מ"ט שתיק כב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. תניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל ואי תימא ר' יוחנן תניא כוותיה דרב עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח שנולד בי"ט אסור ומה הפרש בין זה לזה זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו תניא כוותיה דשמואל ואי תימא כ"י עגל שנולד בי"ט מותר ואפרוח שנולד בי"ט מותר מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה תו מסקינן ת"ר אפרוח שנולד בי"ט אסור רא"בי אומר אף בחול לפי שלא נתפתחו עיניו כמאן אזלא הא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כרא"בי. וכתבו התו' והר"אש אחריהם וא"ת אמאי צריכין שמואל וכ"י להאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה הואיל ואינון קיימין כר"ש דלית ליה מוקצה בשלהי מס' שבת וי"ל דלטעמיה דרב קאמר דאף לדידך דאית לך מוקצה מותר מיהא מהאי טעמא א"נ משום דדמי לגרוגרות וצמוקים. וכתב הר"אש הרי"ף לא כתב הלכתא כמאן להך לישנא דאמר שמואל פליג אדרב הלכתא כרב באיסורי ולאידך לישנא דאמר ר"י הוא דפליג ארב הלכתא כר"י יש פוסקים הלכה כרב משום דתרתי ברייתות כוותיה ומשנת ראב"י קב ונקי וגם רבה וכ"י דאמרי תרווייהו מ"ט שתיק רב אלמא קיימי כוותיה ויש שעוסקין כשמואל משום דרב כהנא וכ"א הקשו על דברי רב ושתיק להו כב והגאונים פסקו כרב וכן דעת רב אלפס דאזלינן לחומרא ולהכי לא הזכיר הר"יף פסק זה ואע"פי דשתיק להו רב הכי כבה ואיתימא כ"י תירצו יפה קושית רב כהנא וכ"א וגם משנת ראב"י קב ונקי והלכה כמותו בכ"מ ע"כ וזהו דעת כ"ח והרמ"בן. ואני תמה בדבר הלא ברוב דוכתין רגיל הרי"ף והרא"ש אחריו למיזל בתר לישנא בתרא וא"כ ואי תימא דקאמר בגמרא הוא לישנא בתרא וא"כ הלכה כר"י אפילו נגד רב ושמואל ק"ו נגד כב ועוד במלתא דרבנן הולכין אחר המיקל ועוד אין כאן תרי לישני דאימר תרוויהו קושטא אלא איכ' דשמעו משמי' ואיכא דשמעו מכ"י ועוד דאי ס"ל לגמ' דאיכא חלוק בין חדא ברייתא לתרתי כדי לסייע לרב ה"ל הגמ' למימר תני חדא כוותיה דשמואל ותני תרתי כוותיה דרב ועוד אפי' לא הוה פליג ר"י עליה דרב הוה הלכתא כשמואל שהכי רב כהנא וכ"א הקשו עליו ושתיק להו ונהי דאיכא למימר דלא חש להו מ"מ חולקים הם עליו וא"ת הלא רבה וכ"י דקאמרי מ"ט שתיק להו כב כו' הלא רב כהנא ור"א גדולים וקדמונים יותר מרבה ור"י דהוו בתראי לגבי דידהו ועד אביי וכבא הלכה ככל הגדול מחבירו כאשר כתבו הגאונים ושיטה זו תפסו הרי"ף והר"אש בכל דוכתא ועוד רבה וכ"י אינן אלא כמתמיהין מ"ט שתיק להו רב הלא יכול להשיב להם הלא מוכן אגב אמו לכלבים אבל אין זו תשובת נצחת להתיר העגל מחמת כן אלא עיקר הטעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומ"ה שרי אף האפרוח ומ"ה שתיק רב וכן פסק בעל המאור ומשנת רא"בי שהוא קב ונקי אין ראיה דהוא איירי דוקא בלא נפתחו עיניו אבל בנפתחו ס"ל דשרי אף בי"ט ולפי דעתי מ"ה לא פסק הרי"ף הלכה שסמך על מה שהביא ואיתימא כ"י והלכה כר"י בכל דוכתא נגד רב וכן פסק הרשב"א מאחר דאמרינן בגמ' ת"כ דמר ות"כ דמר והוה ליה ספיקא דרבנן ונקטינן לקולא. וכתב הר"ן וז"ל ומפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלא ק"ל כרא"בי דאמר אפרוח שלא נפתחו עיניו אף בחול אסור דע"כ ל"פ אלא בי"ט אבל בחול לכ"ע שרי אע"פי שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי הוא מדקאמר רא"בי אף בחול אסור מפני שלא נתפתחו עיניו ע"כ ולא נהירא דאינהו איירי בנפתחו עיניו ונהי דברייתא דפליג בה ר' אליעזר ודאי איירי בלא נפתחו אבל מנ"ל דאמוראי פליגי עליה דרא"בי דמשנתו קב ונקי בכל דוכתא ואיכא עוד סתמא אחריני דקא מסייעא ליה דתניא כל השרץ השורץ על הארץ וכו' אלא איירי באיתרמי שנפתחו עיניו. וכן פי' התוס' וז"ל הרא"ש רא"בי אומר אף בחול אסור לפי שלא נפתחו עיניו משמע דת"ק מתירו בחול והר"יף עסק כת"ק בפ' א"ט דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו' פוסקי' כרא"בי וכן נראה דמשנת רא"בי קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפ' הבא על יבמתו ע"כ ולפי מ"ש הלכה כר"י דשרי אפרוח שנפתחו עיניו אפי' בשבת שרי לטלטל ואין בו איסור מוקצה ואע"פי שאין שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה שהכי אסור לשחוט בשבת מה בכך איסורא הוא דרביעא עליה מ"מ עומד לשחיטה וכאשר כתבתי בריש פרקין גבי ביצה בסי' ה' ועוד אפשר למשחיטה גופיה היכא דאיכא חולה. והטור בסי' תק"ג כתב בשם אחיו הר"ר יחיאל שאם נולדה בשבת שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דודאי שייך ביה הכנה דעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום ע"כ. ואני אומר דלא שייך ביה הכנה אלא איסור מוקצה ואפי' לרב דשרי בי"ט שלאחריו דהא ק"ל שתי קדושות הן דאי איתא דאית ביה הכנה בלידתו לצורך מחר א"כ האי אפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דאורייתא וא"כ גזרינן י"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט אחר השבת כדאשכחן גבי ביצה א"כ אמאי צ"ל דטעמא דרב דאסור משום מוקצה תיפוק ליה משום הכנה בשלמא שמואל ור"י לא קשה דכ"י לית ליה הכנה דרבה כדאי' להדיא בגמ' בריש פרקין ואפשר דשמואל נמי לית ליה אלא ארב קשה דהא מסקינן להדיא דרב אית ליה הכנה דרבה וכ"ש דאיכא למקשי ארבה דאמר מ"ט שתיק להו כב כו' ה"ל לאקשויי הלא אסור האפרוח משום הכנה ומהשתא לית לן לאקשויי עלה מ"ש מעגל שנולד בי"ט כו' דהתם לא שייך ביה הכנה כמו שנפר' לקמן בסי' שאח"ז אלא בודאי יציאת האפרוח לא איקרי הכנה מעליותא מאחר שהוא בעולם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל דהיום באו מן המחובר ועכשיו נתלשו והוי הכנה ממש ובודאי סברת ר' יחיאל הוא סברת הר"ן ואליבא דרב דס"ל דאסור בי"ט משום מוקצה ואי הוה שרי אם נולדה בשבת א"כ נמצא שהשבת הכין לי"ט וכבר כתבתי לעי' בסי' ג' דליתא להאי סברא וכ"ש לפי מה שהכרעתי דאפילו בי"ט שרי א"כ בטל טעם זה כל עיקר:
1
דין עגל שנולד בי"ט מותר אפילו אמו עומדת לגדל וולדות והוא שידוע שכלו לו חדשיו אבל אם אינו ידוע אסור עד ליל ח' ואז עריך ג"כ שהפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים אכל אם כלו חדשיו אפי' לא הפריס מותר מיד:
2
פסק כתב הר"אש וז"ל עגל שנולד בי"ט מותר הוא הואיל ומוכן הוא אגב בהמה ובבהמה העומדת לאכילה דאי בבהמה העומדת לגדל וולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ולא שייך הכ' טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוחים דאילו נמצאת במעי אמו אינה מגדלת אפרוחים וגם טובה יותר לאכול אבל וולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה והא דמותר לאוכלו ביום הלידה היינו היכא דקים לו דכלו לו חדשיו אבל אי לא קים ליה דכלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' כדאי' בפרק כ"א דמילה וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאי' בפרק א"ט ע"כ. ודבריו צריכין ביאור והנה מ"ש אסור למאן דאית ליה מוקצה דמשמע דוקא לר' יהודא הא לר' שמעון שרו וכן איתא בטור בסי' תצ"ח להדיא וא"כ לפי מה דק"ל כר"ש במוקצה שרי אף בי"ט וכ"ד הרא"ש לקמן בסוף מכלתין א"כ שרי ואף של"ת ור"י וכל הצרפתים מחלקי' בין מוקצה לנולד הר"אש לא ס"ל לחלק ביניהם ומ"ה כתב דאסור למאן דאית ליה מוקצה הא לדידן שרי ועוד אומר אני דשרי אפילו לדעת ר"ת ור"י דס"ל בנולד לא קי"ל כר"ש ואסור מ"מ כה"ג לא קרוי כולד שהרי בעלי חיים הוא ובב"ח אין שייך איסור נולד כמ"ש התוס' להדיא על עגל שנולד בי"ט ואפשר שהטעם הוא משום דאינו ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיים ועוד דאף קודם לידתו הוא ראוי לאכול כמו אחר לידתו ואינו דומה לאפרוח דאי' לאו דמתיר עצמו בשחיטה הוה אסור משום מוקצה גדול דהיינו אפילו כ"ש מודה ביה כדפרי' לעיל היינו טעמא משום דאפרוח קודם לידתו וגומרו אינו ראוי לכלום משא"כ בעגל כדפרי' וכ"ד רוב המחברים שכתבו סתמא עגל שנולד בי"ט מותר ולא חילקו בין אמו עומדת לאכילה או לגדל ולדות ומ"מ לדעת הרי"ף וסיעתו דס"ל דמוקצה בי"ט ק"ל כר"י דאסור לא שרי האי עגל אלא באמו עומדת לאכילה ובע"כ צ"ל הא דלא חילק הרי"ף בזה משום דסמך על מה שהביא לישנא דגמ' והואיל ומוכן אגב אמו דמשמע אמו כמי עומדת לאכילה ומ"ש אח"כ וצריך שיפרוס ע"ג קרקע קאי אהיכא דלא כלו לו חדשיו דאסור עד ליל ח' וגם צריך שיפרוס כו' אבל היכא דקים ליה דכלו חדשיו אז אפי' לא עמד שרי ורבים לא הבינו דבר זה באש"רי וכן בטור א"ח ומ"ה הקשו מה שמתיר בי"ד בסי' ט"ו אפי' רואין ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד ולק"מ כדפרי' ומהרר"י קא"רו שגג בזה עם רבותיו כאשר כתבתי בפרק א"ט סי' ס"ג:
1
דין השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאכלן בי"ט ובחלב אפי' הן מעורות וכבר נתבאר זה כחולין פרק כ"ה סי' ב':
2
תניא השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט והשוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות אי בחלב כ' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסור ובספרי הרי"ף של דפוס כתוב והוא שאינן מעורות בגידין אבל מעורות בגידי' אסור לאכלן בחלב ע"כ ואינו מלשון הרי"ף כאשר ראיתי בספרים גם הרא"ש והר"ן לא הזכירו ואדרבה כתבו בעי' דגמורות מותרות אפי' הן מעורות וז"ל הר"אש מדאוסר כ"י במעורות מכלל דת"ק שרי אף במעורות והלכה כת"ק ורש"י פי' דגמורות היינו שנגמר החלמון לבד והר"ן פי' גמורות שנגמר החלבון והחלמון ובריש כ"ה סי' ב' כתבתי כל זה באריכות:
1
דין מי שרוצה לקנות בצים מתרנגולת חיה והמוכר מוכר לו מתרנגולת שחוטה בחזקת חיה ואותבינהו תחת תרנגולת ולא נולד בו אפרוח ה"ז מקח טעות וחוזר המקח ואפי' קנה אותם לאכילה ודין ביצה שיצתה רובה מעי"ט וחזרה ונולדה בי"ט מותרת בי"ט הלכך אם בדק בקינה של תרנגולת מעי"ט סמוך לחשיכה ולא מצא בה בצים ולמחר בי"ט השכים ומצא בה בצים מותרים שתרנגולת אינה יולדת בלילה וא"ש מאתמול נולדה שיצאתה רובה מעי"ט וחזרה כו' והוא דאיכא זכר בהדה ועד ששים כתים תלינן כזכר ובלבד שלא יפסיק נהר שאין לו נשר אכל אי ליכא זכר עד ס' בתים אמרי' ספנא מארעא ובלילה ילדה ואסורות ואי לא בדק בעי"ט אפי' ליכא זכר בהדה מותרות מותר לקנות בצים מן הכותים כליל ראשון על י"ט וכן בליל כ' בי"ט של גליות:
2
אמר רב הונא א' רב ביצה עם יציאת כובא נגמרה ומפרש בגמ' דה"ק נגמרה לגדל אפרוחים ונ"מ לענין מקח וממכר דהאי דא"ל לחבריה ביעי דפחיא פיר"שי דפחיא כמו דפעיא למאן עי' שנולדו מתרנגולת חיה ע"ש שתרנגולת פועה בשעת לידה ויהיב ליה בצי' דשחוטה ואותבינהו תחת תרנגולת ולא נולד מהן אפרוח אתא לקמיה דר' אמי א"ל מקח טעות הוא והדר כן הוא גי' הרי"ף והר"אש ולאפוקי רש"י שלא גרס אותבינהו כו' וגרס פשיטא דהוי מקח טעות ומשני מהו דתימא לאכילה קא בעי והא דקאמר דפחיא משום דצריבין פי' מבושלים כל צרכן למאי נ"מ למיתבא ליה ביני וביני פרש"י וכ"מ בין מאן דבעי להו לאכילה ובין מאן דבעי להו לאפרוחי' למיתבא ליה ביני וביני פי' להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאילו יפים מהם ויחזור לו דמי מעליותא קמ"ל ר' אמי דסתם מאך דבעי ביעי דפחיא לאפרוחין בעי להו ואין אלו שוין לו כלום וישמע מדבריו דאילו הוה בעי לאכילה בודאי לא יהיב לי' אלא מה דביני וביני והמקח קיים אע"פ שאילו יפות ותימ' בעיני הא משנה שלימה היא ובפ' הספינה פ"א וע"ש יעות ונמצא רעות כו' שחוזר אלא ע"כ גיר' הר"אש זהו עיקר וכן פי' הר"אש בריש האיש מקדש א"נ נ"ג לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר בדק בקינה של תרנגולת מעי"ט ולא מצא בה בצים ולמחר השכים ומצא בה ביצה קודם עלות השחר מותר בידוע דמאתמול אתילדא דקי"ל כל שתשמישו ביום נולד ביום ולא בלילה מאי ניהו תרנגולת ואע"ג דבדק מעי"ט אימא יצא רובה מעי"ט וחזרה דשרי וכדר' יוחנן דאמר ר"י ביצה שיצאה רובה מע"יט וחזרה מותר בי"ט ודוקא דאיכא זכר בהדה ומפרש בגמ' עד שיתין בתי תלינן בזכר ובלבד שלא יפסיק כהר שאין עליה גשר אבל ליכא זכר בהדה כיון דספנא מארעא אפשר דילדה בלילה ומסיק בגמ' דוקא דבדק מעי"ט אבל לא בדק אפי' אי ליכא זכר בהדה שריא דתלינן דמאתמל הי' שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום. וכתב הרא"ש וז"ל ומותר ליקח בצים מן הכותי בליל י"ט ראשון דרובן משל זכרים וכן בליל י"ט שני של גליות ע"כ ובטור בסי' תק"יג כתב וז"ל ואי לא בדק מעי"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי' דתלינן דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח מן כותי בצים בליל י"ט ראשון כו' משמע מדבריו מדתלי טעמא דאף בספנא מארעא רובן יולדות ביום אבל משום טעם שכתב הר"אש דרובן של זכרים לא שרינן ואפשר מאחר דמחמירין בדבר שי"למ דאפי' בספק דרבנן אזלינן לחומרא ואפי' באלף לא בטיל וה"נ דמחמירין בחד כובא בפרט מאחר דביצה שנולדה בי"ט אסור ואתה באת להוציא ביצה זו מאיסור שאסרו בה חכמים לכן בעינן רובא דמוכחא דרובן זכרים וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום וע"כ נראה שלא להתיר מ"ש הר"ן וז"ל ויש מי שמתיר ביצה אפי' בי"ט ראשון משום דרובן של בצים לאו בני יומן ואזלינן בתר כובא דעלמא היכא דאזל המזבן לביתו דלא הוי קבוע כו' ולא נהירא דלא הוי כובא דמוכחא וכן דברים שיל"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' היכא דלא אתחזק איסורא אם לא בתרי רובא ומ"מ מהני לי סברתו לענין כותי שמס"לת דמהימן בכל ענין כמ"של בסי' ו':
1
דין דבי"ט שני לא ישחוט לכתחילה חיה ועיף אא"כ היה לו עפר מוכן מאתמול ואם שחט סכר ואין לו עפר מוכן סותר לכסות בעפר תיחוח דעלמא ואם יש לו דקר נעוץ מבע"י מותר לחפור כעפר תיחוח:
2
מתני' השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה נמי מוכן הוא א"ר זריקא אמר רב יהודא והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קא עביד כתישה כדרב אבא דאמר ר"א החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה עטור עליה ואע"ג דפטור אבל אסור היכא דשחט כבר התירו לו לכסות לב"ה ולכתחילה לב"ש משום שמחת י"ט כ"כ התו' והר"אש ופריך בסוגיא השוחט חיה ועוף כו' אלמא ב"ש לקולא משום שמחת י"ט וב"ה לחומרא ורמינהי כו' מכמה משניות דב"ה לקולא משום שמחת י"ט וב"ש לחומרא ושנינהו כולן עד דפריך לה מהא דתריסין דתנן בש"א אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר פרש"י דחזרה ודאי שלא לצורך הוא ואפי' דאמרי' אין בנין וסתירה בכלים טרחא דלא לצורך הוא וקא שרינן ליה משו' תחילתן כדלקמ' אלמא משום שמחת י"ט מקילין ומשני א"כ יוחנן מוחלפת השיטה י"מ האי דתריסין דב"ה סברי אין מסלקין את התריסין והקשו התוס' דא"כ דאותה המשנה דהשוחט נשארת במקומה א"כ כבה ור"י שקלו וטרו אליבא דב"ש וזהו דוחק גדול וע"ק כיון דמוחלפת השיטה דתריסין ס"ל לב"ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים ובריש פ' כל הכלים סתם לן תנא דאין בנין וסתירה בכלים ועוד קושיות אחרות לכך עי' דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט דב"ה סברי יחפור בדקר ויכסה כו' והשתא ניחא הכל ועוד אמר ר"ת תמיה אני על מה הצריכו העולם הכנה לכסוי וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל עפר מוכן אך עתה לפי מה שטעו העולם דסבורים שמוחלפת השיטה לא קאי אהשוחט וכו' וב"ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ור"י תמה עליו דאף לפי פירושו כמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דקא סברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעו דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר בסוגיא ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ כו' משמע אפי' בעפר תיחוח בעי ב"ש דקר נעוץ מבע"י משום הכנה כדפ"ה ותדע דאל"כ הא דקאמר כ"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ לאו אליבא דב"ה הוא לפי המסקנא דאמרי ב"ה שיחפור בדקר לכתחילה וישחוט ואע"ג דמייתי מילתא דר"י גבי ומודים שאם שחט כו' מ"מ קאי אכולה מתני' כדפי' וסברא הוא דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא דבכ"הג דשרו ב"ש בדיעבד שרו ב"ה לכתחילה ולעולם בעי דקר נעוץ משום הכנה ועוד ראייה מדקאמר כ"י גופא לעיל ממלא אדם קופתו ועושה בה כל צרכו משמע דבעינן הכנה לפי האמת וכ"כ הר"אש שר"י תמה עליו ולפ"ז אף לפי' ר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט מ"מ לא שרי אלא בדקר נעוץ מבע"י והס"מג בדף כ"ו ע"א כתב וז"ל וגם מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וגם הסמ"ק כתב שאם שחט ולא ממצא עפר רק שאינו מוכן מכסהו בו והגה"מ כתבו בפ' ג' דהר"י שהוא רבו של הס"מג כתב היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן יכול לכסות בשאינו מוכן כדאמרינן ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וק"ל דהא מוקמינן לה בגמ' והוא שיש לה דקר נעוץ מבע"י ע"כ ואמת שדברי הסמ"ג תמוהים ומהר"י קאר"ו בסי' תל"ח בא ליישב שסומכין על ר"ת דמתיר באינו מוכן אפילו לכתחילה א"כ לכל הפחות בדיעבד עבדינן כוותי' ושגג שגגה גדולה ממ"נ אי תופשים פר"ת שמוחלפת ההיא דהשוחט וב"ה מתירין לכתחילה אפי' בלא דקר נעוץ ולא קאמרי בגמ' דבעי' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחילה שרי ואי חוששין לחומרא לדברי כ"י דאפי' דמאן דשרי לכתחילה בעי דקר נעוץ א"כ מנ"ל דבדיעבד לא בעינן דקר נעוץ דהא דקאמר והוא דאיכא דקר נעוץ קאי אדיעבד דמתני' ומודים שאם שחט אלא שלדברי ר"ת קאי נמי אלכתחילה. ודוחק לומר דס"ל מאחר דב"ה שרו בדקר נעוץ לכתחילה א"כ בדיעבד אפי' בלא דקר נעוץ שרי והא דקאמר והוא דאיכא דקר נעוץ כ"ל למאן דשרי דוקא דיעבד ולא לכתחילה בשום עניין א"כ בדיעבד נמי לא שרי בלא דקר נעוץ דמנ"ל סברא זו לאשכוחי קולא ולהתיר ועוד לפ"ז לא תידוק האי שריותא אלא לפר"ת דמוחלפת השיטה דהשוחט ובסמ"ק משמע דראייתו אינו תלוי כלל בדברי כ"ת ואינו מביא ראי' אלא מן המשנה דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואח"כ כתב ועוד כתב מורי בשם ר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט כו' משמע שתחילת דברי' פסק אפי' לאותן דלא מהפכו ההיא דהשוחט כלל ע"כ נכאה בעיני שדעת הרר"י שהתיר לכסות באינו מוכן לכתחילה לאו פי' לחפור בדקר אפי' אינו נעוץ מבע"י אלא ר"ל לכסות בעפר דעלמא שהוא תחוח למעלה מן הארץ אע"פ שאינו מוכן והיינו טעמא מאחר שהתיכו בדיעבד חופר גומא שאסור מדרבנן ה"נ דשרי באינו מוכן אף שאסור מדרבנן היכא שאינו חופר גומא ומתני' דקאמר ומודים שיחפור בדקר וכו' ולא קאמר שיכסה בעפר שאינו מוכן רבותא אשמעינן דאפי' לחפור שרי דיש בו דררא דאורייתא שס"ס הוא חופר גומא מש"אכ באיסור מוקצה לחוד ומ"מ אי לא נעוץ מבע"י לא הוה שרינן אפי' בדיעבד לחפור בדקר ולכסות מאחר דאיכא תרתי לריעות' דהיינו חופר גומא וגם אינו מוכן אבל באיסור מוקצה לחוד שרי בדיעבד ומש"ה ניחא לי דברי ר"ת שכתב שא"צ הכנה על עפר תיחוח למעלה מן הארץ וסברתו מאחר דלב"ה שרי אפי' לכתחילה לחפור בדקר ולכסות ה"ה בעפר שאינו מוכן בלא גומא אבל לחפור גומא בלא דקר נעוץ מבע"י לא עלה בדעתו להתיר ומהשתא בחנם תמה ר"י על דודו כ"ת כי לבו היה כלב ארי ובודאי לא טעה בסוגי' דשמעת' דבעינן דקר נעוץ מבע"י והרא"ש גופא כתב חילק זה להדיא גבי אפר שהוסק בי"ט וכו' דלקמן ומ"מ כתב דברי ר"י שתמה על ר"ת היינו משום דס"ל מ"ש ר"ת לכסות בעפר שאינו מוכן הוי נמי חופר גומא לכתחילה אפי' בתחוח וליתא דנהי דאף בעפר תחוח שייך גומא היכא שבא לחפור אבל בעפר תיחוח המפוזר למעלה אם מזיזו ממקומו במקום שיש הרבה תחוח מסביב אינו כחופר גומא כלל וכן הא דלקמן המכניס קופה של עפר אפי' לכתחילה לכסות בו לכ"ע היינו נמי דלא שייך ביה חפירה ע"כ שפיר יש לסמוך על דברי הסמ"ג והסמ"ק שתפסו דברי הר"י להתיר באינו מוכן בדיעבד בפרט מאחר שהירושלמי כמי מסייעו שכתב אפר שהוסק בי"ט אסור בד"א בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט לכסות את הדם ולא אתי לבטל ממ"ע שנאמר וכסהו בעפר ואף הרא"ש הביא הירושלמי לפסק הלכה אבל להתיר לכתחילה כדברי כ"ת שכתב מוחלפת ההיא דהשוחט וב"ה מתירין לכתחילה לא מלאני לבי כי אע"פ שדבריו נכוחים מ"מ יש לשדות בי' נרגא ששום א' מהמשנה אינה מוחלפת וכמ"ש הרא"ש וז"ל ותימא הא דרי"ף ז"ל כתב כל המשניות כצורתן ולא הביא הך גמרא דמוחלפת השיטה והוא דברי בעל המאור שתמה על הרא"ש נ"ל הרי"ף והר"ר יוסף פי' דלא מהפכינן מילתייהו כלל דב"ש ניחא כדקאמר תלמודא שאני הכא דאיכא דקר נעוץ והא דקאמר ר"י מוחלפת השיטה ה"פ החליפו ב"ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מדאחריני משום דהוו צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה ודומה לזה בירושלמי שאם אתה אומר לא יחזור אף הוא אינו פותח ולא יפתח אף הוא ממעט בשמחת י"ט ע"כ. והר"ן כתב וז"ל והרי"ף הביאן לשתיהן כצורתן משום דמשמע דאיהו גרס כמקצת נוסחי דגרסי עלה דההיא דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים אבל התם לא ולפי גיר' זו לא מתהפכת חדא מינייהו ע"כ וכ"ד הרמ"בם כדעת הרי"ף:
1
דין אפר כירה שהוסק מעי"ט מותר לשחוט ולכסות בו הוסק בי"ט אסור לכסות בו ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו ואם שחט כבר מותר לכסות בו אפי' הוא צונן שאינו ראוי לצלות בו הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו והוא כנוס במקום א' מותר לכסות כו משנים אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם ועושה בו כל צרכו והוא שייחד לו קרן זית ואיירי שהוא תיחוח ואם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו לא דכיון שהוא מועט בטל:
2
פיסקא אפר כירה מוכן הוא א"ר יהודא אמר רב לא שנו אלא שהוסק מעי"ט אבל בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. וכתב הרא"ש ר"ש מודה בהך נולד שהוא מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר וכן מוכח בפ' מי שהוציאהו דקאמר מיא בעובי מבלע בליעי ופריך כ"ש דהוי ליה נולד ואסור ומשמע דאליבא דכ"ע פריך ואי כ"ש שרי מאי פריך כ"ש בפשיטות והא איכא כ"ש דשרי והיינו לפי שיטתו דלא ס"ל לחלק בין נולד למוקצה ע"כ מוכרח לפרש דאף כ"ש מודה בזה אבל לדעת ר"ת ור"י וכל הצרפתים דס"ל דלא ק"ל כר"ש בנולד לא צריכין לכל אלה ובירושלמי איתא דשרי בדיעבד והביאתיו לעיל תנ"ה כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעי"ט אבל בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו והירושלמי שאוסר איירי באפר צונן שהוסק היום ומכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כמו יש טועים וכתבו התוס' בדף ח' וא"ת ואנן היכי מסלקינן אפר כירה בי"ט בשעת אפיית פשטי"דא ונ"ל דאעפ"י שאין ראוי לצלות בו ביצה מותר דדבר מוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט משום שמחת אוכל נפש ושמחת י"ט:
3
תו מסיק בברייתא הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו פי' שהכניס עפר הרבה במקום א' לצורך הגן או החורבה לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתו עילויה לכל צרכיו א"כ יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שייחד לו קרן זויות דאל"ה בטיל ליה אגב קרקע. וכתב הטור בסי' תצ"ח וז"ל ומיירי שהוא תחוח שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו לא דכיון שהוא מעט בטל ע"כ. והוא מדברי התוס' שכתבו וא"ת מה בא ר"י להוסיף על הברייתא דקתני אפי' הכניס לגנתו או לחורבתו וכ"ש מלא קופתו וי"ל דלפיר"שי ניחא דכשהכניס עפר לגינתו מיירי שהכניס הרבה וכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל צרכו ואינו בטל אגב קרקע אבל הכ' מיירי שלא הכניס הרבה רק מלא קופתו מעט עפר וס"ד דיבטל אג"ק ע"כ. וכתב בא"ח בשם הרש"בא ומהר"י קאר"ו הביאו וז"ל הכניס עפר לגינתו או לחורבתו לכסות בו גגו הכי זה בדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחילה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר או הדומה לו ומאחר שהכניס לכסות בו הוי כדקר נעוץ מבע"י והטעם שכל זמן שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למאי ל"ל שנית לכסות בו גגו ליחלק מיני' וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ עד דשייך בה חפירה אסור לכתחילה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחילה מ"ש מהכניס עפר לגינתו כו' וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ וכמ"ש לעיל בעפר שאינו מוכן ומ"ש והוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקה נעוץ וכדפרי' לעיל:
1
דין דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחט אין מכסין דמו אפי' יש לו אפר מוכן ולערב מי"ט אם רישומו ניכר מכסה את דמו אם שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמן ויש לו דקר נעוץ או אפר כירה אם יכול לכסות בדקירה אחת מותר לכסות ואם אינו מספיק לכסות הכל בדקירה אחת אז אסור לעשות אפי' דקירה אחת:
2
תניא כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ופריך תלמודא ולכסייה כרב יהודא דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו או באפר כירה דמוכן הוא כדאי' במתני' ומשני אמר כבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וה"ה הכניס מלא קופתו עפר דעתו לודאי ואין דעתו לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה של ילדי' מותר לכסות בו דם צפור. דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי הוא וצואה ספק הוא רמי בריה דרב ייבא אמר כוי היינו טעמ' דלא מכסין גזרה משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך שחט באשפה מא"ל אלא בחול לא יבא להתיר חלבו אפילו אם רואה שמכסין אותו משום דמימר אמר מספיקא א"ל רבנן זיל טרח וכסי אבל בי"ט אי מספיקא מי אמרי לי' זיל טרח וכסי בתמי' אלא יאמר ודאי חיה הוא ויבא להתיר חלבו והנה לפי דברי רבא אם הכניס להדיא לכסות בו כוי שרי לכסות בו אבל הרי"ף והרא"ש הביאו הא דרמי ברי' דר"י לחוד וא"כ אפילו באפר מוכן אסור משום התרת חלבו. וכן דעת המחברי' ואזלא לה שינוייא דרבא דאמר דעתו לודאי כו' אבל מ"מ דינו אמת שאם הכניס עפר לכסות בו דם צפור שאסור לכסות בו צואה וה"ט מאחר שהכניס לצורך ודאי אבל הכניס עפר בסתם נ"ל דשני לכסות בו צואה דהא ר"י סתמא קאמר ועושה בו כל צרכיו וגם מסתבר דלכל מילי הכניס ואף דלפי שינוייא דרבא אין חילוק בין הכניס לדם צפור שהוא ודאי או הכניס בסתם מ"מ אין דעתו לספק דהא קאי אמלתא דכ"י ואפר כירה מוכן דהוי סתם היינו לפי משו' דבעי לשנוייא הא דכוי דאין מכסין את דמו דחק עצמו לפי שיטתו לומר כן ואמר כמי ואזדא כבא לטעמיה אבל לפי מה דקי"ל כרב מכי דכוי אין מכסין משום התרת חלבו א"כ בהכניס עפר מלא קופתו שרי לכסות בו צואה אפי' בשבת וכן באפר מוכן בי"ט וכתב הר"אש לענין כוי דאין מכסין את דמו בי"ט אבל לעכב מי"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה בי"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימר הכי והא דאין שוחטין אותו בי"ט לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנה לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע הדם בארץ ולא יהא רישומו ניכר אבל לא גי' הר"אש דלא מסתבר מסתבר לפי שימנע משמחת י"ט לפי שאין יכול לכסות את הדם לאלתר ע"כ תו מסקינן בסוגיא תני כ' חייא לא כוי בלבד אמרו שהוא ספק אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף דאיכא חיובא בודאי ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט אמר כ"א בר יאסיניאה ל"ש אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר וכתב הרמ"בם בפ"ג מה' י"ט וז"ל השוחט חיה ועוף מעי"ט לא יכסה דמם בי"ט שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערב דמם לא יכסה אותה עד לערב ואם היה לו עפר מוכן או אפר כירה ויכול לכסות הכל בדקירה אחת הרי זה יכסהו ע"כ והשיג עליו הטור בס"ס תצ"ח וכתב ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ואפר כירה בטור ליתא ועפר תחוח ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו אפילו בהרבה דקירות ע"כ ובחנם השיג עליו במ"ש שמותר בדיעבד אפי' אין לו עפר מוכן רק דקר נעוץ הלא דקר נעוץ מבע"י הוא עפר מוכן אלא שאסור לכתחילה משום חופר גומא אבל בלא עפר מוכן כלל ס"ל דאסור אפי' בדיעבד אלא שאני הכרעתי לעיל בסי' כ"א ובסי' הקודם שאף באין מוכן כלל שני בדיעבד ולא בעי דקר נעוץ אלא משום תרתי לריעותא ומ"ש הרמ"בם דאפילו באפר מוכן לא שרי אלא בדקירה אחת יפה כתב משום דהוה טירחא שלא לצורך ודלא כדעת הטור דס"ל שמטלטל עפר שאינו מוכן שלא לצורך אלא אפילו מוכן קאמר ומשום טירחא דהא סתמא קאמר דבשתי דקירות לא יכסה ונראה היכא שלא יספיק לו דקירה אחת אז לא יכסה כלל אפי' דקירה אחת דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי ונמצא שטרח בי"ט שלא לצורך:
1
דין השוחט בהמה בי"ט מותר לפנות הצמר ולמשוך לכאן ולכאן למקום שחיטה ואם נתלש נתלש ובלבד שלא יכוין לתלוש ובעוף אסור למרוט הנוצה למקום חיטה:
2
פסק כתב הרמ"בם ז"ל בפ"ג מהי"ט השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזה הוא דרכו ונמצא תולש בי"ט ע"כ וגמרה להא מילתא מדתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא ליה עלה בגמ' כנגדו בי"ט מהו ואסיקינן כנגדו בי"ט מותר דתליש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והתניא התולש את הכנף והקומטו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר כ"ל תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה אסור למרוט את הנוצה בי"ט והרמ"בן ז"ל חלק עליו ואמר דהתם ה"ק היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש ן התולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמ' לאו היינו אורחים וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סוף של י"ט לדחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לדחות אצל צמר הבהמה אה"נ דהוה אסור אבל כיון שסופו לדחות דהא אפילו לאחר מיתה מיקרי גוזז כדגרסינן בירושלמי בפ' כלל גדול התולש מן הבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה וכיון שכן אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה ועוד דק"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה הלכך שרי אפי' לכתחילה משום שמחת י"ט וכן נהגו ע"כ. ואני אומר בודאי במקום שנהגו היתר יש להם על מי לסמוך ובפרט שאומר דברים שלטעם אבל במקום שלא נתפשט המנהג להקל יראה להחמיר מאחר שרבו הגדולים שפסקו לאיסור שהרי ר"י פסק נמי כדברי הרמב"ם וכן פסק רבי' יונה והרשב"א וגם הרא"ש כתב על דברי הרמב"ן לשם וז"ל מ"ש שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נ"ל דודאי לאחר מיתה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשל אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור ומ"ש דמלאכה שא"ל לגופה היא כתבתי לעיל בשם נ"י דאין לדמות מלאכה שא"צ לגופה לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד והמחמיר תע"ב ע"כ ועוד אני אומר ולא זו בעוף דאסור למרוט לצורך השחיטה במתכוין אלא אפילו בבהמה אסור לתלוש הצמר במתכוין כמו שלא במתכוין שעושה מקום לקופיץ ואם נתלש נתלש וכן פסק כ"י והרא"ש אחריו ואני אומר לישנא דמתני' הכי משמע עושה מקים לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיז ממקומו וה"ל למיתני תולש את השער ועושה מקום לקופיץ אלא כדפי' דבאינו מתכוין איירי דוקא ועוד סוגיא דשמעתא דייקא הכי דבעי כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז וה"ט דשרי דה"ל דבר שאין מתכוין וי"ט דבר שאינו מתכוין מותר ופשט משמיה דרב דכנגדו בי"ט מותר ופריש דסבר רב דבר שאינו מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו דשרי דה"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומדלא קאמר והכא ה"ט דשני דאיירי בלא מתכוין אלא ה"ל דבר שאינו מתכוין קאמר ר"ל דמתני' בודאי איירי כה"ג כדדייקת לישנא דמתני' ומ"ה אפילו לפי מסקנא דרב שרי משום דהוי כלאחר יד מ"מ מתני' לא קא שרי אלא בכה"ג בדבר שאינו מתכוין ולא עסיק רישי' הא במתכוין אסור משום דגזרו תלישה אטו גזיזה וכן הוא לפי המסקנא והתוס' והרא"ש בדף ס"ד ע"ב דייקו דסוגיא דשמעתא דקמבעי לא קמבעי אלא באינו מתכוין אבל במתכוין אסור אפי' אי גוזז לאו היינו תולש ולא קא מבעיא אלא לענין מלקות ודייקי הכי שהכי בלאו י"ט היו יכולין לשאול הא דקתני מתני' ותולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או שמא באינו מתכוין קאמר וגם שלא יהא עסיק רישי' משום דתולש היינו גוזז אלא צריך לפרש דאיירי דאפי' אי תולש לאו היינו גזיזה מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישי' גזרה תולש אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' כשאינו מתכוין ואינו פסיק רישי' קאמר ולענין בכור לא מצי למבעיא מידי כפשטא דמתני' אם לא לענין מלקות וקא מבעי' להו כנגדו בי"ט מהו דדילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דבר שאינו מתכוין אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן באינו מתכוין א"ד גוזז היינו תולש דאיכא בבכור נמי איסורא דאורייתא וכי היכי דשרי בבכור משום דאינו מתכוין שרי נמי בי"ט ואין זה ראיה בעיני לסתור דברי הרמב"ם כלל דס"ל נהי דדעת המקשן היה דדוקא באין מתכוין הוא דשרי אבל במתכוין ודאי אסור ולא קמבעיא מ"מ בסוף המסקנא שאומר תולש לאו היינו גוזז ועוקר דבר מגידולו כלאחר יד הוא א"כ שרי אפי' במתכוין. עוד כתב התוס' בדף כ"ד ע"ב וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו בי"ט ופריך מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט ה"ט דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא"תל דאי תולש לאו היינו גוזז א"כ ותולש דקתני מתני' הוי כמתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום דלאחר יד ע"כ ומאי קושיא זו הלא לרב דבר שאינו מתכוין אסור וכי היכי דשרי באין מתכוין משו' כלאחר יד ה"ה במתכוין וא"כ לדידן ה"ה דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר מ"מ שמא אף במתכוין מותר משום דהוי כלאחר יד אלא עיקר ראיה בעיני מ"ש דמסוגיא דגמ' מוכח דמתני' לא איירי אלא באינו מתכוין וא"כ מאחר דמתני' איירי דוקא באינו מתכוין ש"מ מתכוין אסור אפילו לרב וה"ט מאחר דמתכוין לכך גזרינן תלישה אטו גזיזה ואסור:
1
דין דשחט צפור מעי"ט ולא כסה דמי אסור לכסותו בי"ט גלגל עיסה מעי"ט אינו מפריש ממנו חלה ביום טוב:
2
אמר כבה שחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט אבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט ומסיק לימא פליג שמואל אדאבוה דשמואל דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלה שם שאסורה לזרים פי' אלמא שם תרומה עלה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכתב הרא"ש וטעמא דרבה כיון דק"ל חלת באשיר"י תרומות ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש לא מחזי כמתקנו כיון דיכול לאכול בלא הפרשה ואפ"ה אסר אבוה דשמואל כדמפר' רבא מי לא מודה שמואל וכו' אבל התוס' פי' דבודאי אבוה דשמואל אסר אפי' בח"ל אבל רבא קא שרי אפי' בחלת א"י ואיירי שגלגל העיסה מעי"ט שנתחיי' בחלה אבל גמר לישתה בי"ט אבל היכא שגמר לישתה בעי"ט אף רבא מודה שאינו מפריש חלה בי"ט ובפרט בחלת א"י ועסקו התו' כרבה לפי שהוא בתראי לגבי שמואל. אבל הרא"ש כתב וז"ל ועסק הרי"ף כאבוה דשמואל דגרסי' בפ' משילין פירות ולא מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ואפי' ליתנם לכהן בו ביום וה"מ דטביל מאתמול אבל מידי דטבל האידנא כגון עיסה שנילושה בי"ט לאפרושי ממנה חלה מפרישין ויהיבנא לכהן ולמאי דפרישית טעמא דרבה אין משם ראיה דרבה דוקא ח"ל קאמר אבל בא"י שצריך להפריש קודם לאכילה אסור וההיא דפר' משילין אמתני' קאי ואיירי בא"י וריח פסק כרבה דהוא בתראה לגבי אבוה דשמואל וי"ס דגרסי רב וכן מסתברא מדאקדמיה לאבוה דשמואל וגם הר"ר ברוך בה"ת פסק לקולא ורבי' חיים פסק בשם רש"י דמה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ומעשה בא לפני רש"י והורה לאסור ע"כ וה"ט מאחר שרבא שהוא בתראה מתרץ אליבא דאבוה דשמואל וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכ"כ עיקר דאי גרס רב נהי דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל לגבי אביה דשמואל לית לן קבלה וכ"ש דרבא דהוא בתראה מפרש למילתיה ואם נאמר שהוא כבה ואין הלכה כרבא נגד כבה דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דק"ל כבתראי אבל לא נגד רבה וכבר נסתפקו הגאונים ביה כמ"ש בפרק כיצד הרגל סי' י"ד א"כ כ"ש דלא ק"ל כרבה נגד אבוה דשמואל דקשיש מיניה טובא לפי קבלת הגאונים. ודין דחלת ח"ל הולך ואוכל כו' כתבתי בפרק כ"ה סי' ג':
1
דין דמותר להוליך סולם משובך לשובך אפי' בריה ודוקא סולם של שובך אבל סולם שאינו של שובך אלא של בתים הרי הוא כסולם של עלייה ואסור אפילו לטלטלו בבית והמיקל לא הפסיד ובשבת מותר לטלטל בבית אפי' סולם גדול של עלייה:
2
מתני' בש"א אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון וב"ה מתירין ויש שתי לשונות בגמ' אליב' דרב חנן בר אמי לחד לישנא מודים ב"ה דבר"ה אסור ולאידך לישנא שרי ב"ה אפילו בר"ה. וכתב הרא"ש שפסקו הגאונים דבדרבנ' עבדינן לקולא ולכך לא הביא רי"ף אלא המשנה כצורתה משום דס"ל דב"ה מתירין בכ"מ. אבי הרמב"ם כתב דדוקא ברה"י מוליכו אבל בר"ה אסרו אע"פ שכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור כאן התירו מפני שמחת י"ט ע"כ. וכבר השיגו הראב"ד שזהו נגד סוגית הגמ' דפריך אמלתי' דרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור ואמאי לא משני שאני הכא דמשום שמחת י"ט התירו ועוד דמסיק להדיא דהאי לישנא בתרא דס"ל דבר"ה לד"ה אסור פליג אדרב ומסיק תנאי היא כאשר פרש"י ותוס' וא"כ מאחר דק"ל כרב ליתא להאי לישנא בתרא. והמ"מ רצה לישב בדוחק ואינו כדאי להעלותו גם רבו הרי"ף לא הביא הני לישני כמ"ש הרא"ש אלא הביא המשנה כצורתה אלמא דמותר אפי' בר"ה. והר"ן כמי כתב וז"ל והרי"ף לא הביא מכל אלה כלום לפי שפסק בפ' חבית כרב יהודא אמר רב דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור הלכך בע"כ אמרינן ב"ה אפי' בר"ה שרי דאי הוה אסרי בר"ה ברה"י נמי הוה אסרי אלא בכל ענין שרי ע"כ ופיסקא דרב דאמר כ"מ שאסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרי' אסור נכתוב אי"ה בפ' חבית ומסיק מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את הסולם משובך לשובך לא נחלקו אלא להחזיר שב"ש אומרי' אין מחזירין וב"ה אומרי' מחזירין תניא א"ר יהודא בד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה ד"ה אסור משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ולפרושי דברי ת"ק אתא ופסק ר' חייא דהכי הלכתא ומסיק ר"ד אמר מטהו מחלון לחלון ומוכח בגמ' דלא קא שרי ר' דוסא להטות אלא בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה אפי' הטוי אסור אבל צ"ע אם הלכה כר"ד דלא שרי אפי' בסולם של שובך כ"א בהטוי ולא להוליך להדיא או לא. והתוס' כתבו משמע דק"ל כר"ד ולא ידעתי למה לא נפסוק כסתמא דמתני' דשרי ב"ה הולכת סולם משובך לשובך ואף דר' דוסא ס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מ"מ סתמא דמתני' דס"ל דפליגי עדיף ומשמעו' התו' היינו דבני כ' חייא בעו להתיר הטוי סולם של עלייה כר"ד והוי ס"ל דר"ד קאי אסולם של עלייה דאוסר ר"י והוא מתיר לנטותו והשיב ר' חייא דר"ד אסולם של שובך קאי ומה דשרי ר"י אפי' בהולכה פליג ר"ד ואומר דוקא בהטייה אלמא דהלכתא כוותיה ואין זו ראיה דבודאי אי הוה קאי כ"ד אסולם של עלייה והוה קא שני להטותו הוה הלכתא כוותיה להקל במילי דרבנן בפרט דלא שמעינן להדי' מאן דפליג עליה דלימא לית הלכתא כוותיה אבל השתא דפליג אסתמא דמתני' שמעינן ממילא דלית הלכתא כוותי' ושרי סולם של שובך בי"ט בהולכה משובך לשובך ובפסקי התוס' דהכא ובעירובין עסק להדי' להקל ודלא בר"ד ודוקא בהולכה אבל בחזרה הלכה כסתמא דמתני' דפליגי בהולכה ולא כרשב"א דפליגי בחזרה ואם כן חזרה לביתו לכולי עלמא אסור והקשו בתו' דהכא משמע דסולם של עלייה אסור לכ"ע ובפ' חלון דף ע"ט אמרינן דמטלטלין את הסולם ור' חייא גופא דקאמר הכא משמע התם דס"ל סולמות של בבל אין להם קבע עי' אין כובדן קובע אותן ונוטלין בשבת ומתרץ ר"ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית ולא דמי לסולמות של עליי' שהיו גדולי' וחזו להטיח גגו והר"ר אברהם מבור"גייל תי' דהכא בי"ט שמותר להוציא הסולם לכ"ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור בר"ה אפי' בחדרי חדרי' אסור אבל בשבת דאין שכ להוציא דרך ר"ה הלכך בבית מותר ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט אפי' אינה גדולה כ"כ כמו סולם של עלייה מ"מ אינו דומה לסולם של שובך דשרי כן הוא בתו' ובאשיר"י. והנה הטור הכריע להקל כתי' של ר"א מבורג"ייל שהכי כתב בסי' ש"ח דסולם אפילו של עליי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר. והרמב"ם כתב בע' כ"ו מה' שבת סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי והיינו שלמד מהא דהכא דסולם של עליי' אסור אפי' בהטוי בי"ט וכ"ש בשבת ולא ס"ל לחלק כמו שחילק כ"א מבור"גייל ומ"מ קשה א"כ בע"כ ס"ל כר"ת שחילק בין סולם לסולם א"כ אמאי לא חילק בין סולם של כותל לסולם של עלייה כדברי ר"ת ולא כתב להיתירא אלא סולם של שובך לחוד וז"ל סולם של שובך מותר להטותו אבל לא יוליכנו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד והיינו דבי"ט לחוד התירו הולכה בסולם משובך לשובך משום שמחת י"ט לצורך האפרוחים משא"כ בשבת ומ"ש מותר להטותו ר"ל ממקום למקום אבל לא בשובך אפי' מחלון לחלו' מה"ט גופא שיבא לצוד. וכן פסק הטור אחריו בסולם של שובך ומה שמתיר להטותו אפי' בשבת היינו משום דס"ל דבמתני' אסרי ב"ש הולכת סולם אפי' משובך לשובך אלמא דלא מסתבר' להו להתיר משום שמחת י"ט ואפ"ה מתירין ב"ש להטותו ה"נ בשבת רק שלא יטהו בשובך מחלון לחלון כדפרי'. ונ"ל להכריע כדברי הרב ר"א מבור"גייל לחלק בין שבת לי"ט דלא מצאנו איסור בהולכת סולם של עלייה כי אם בי"ט ומשום שלא יאמרו להטיח גגו כו' ובשבת דלא שייך האי חששא שרי ונראה בעיני שאין לחלק בין סולם לסולם דהא גמ' דילן לא חילק הכא אלא בין סולם של שובך לעלייה אבל בין סולם של בית לסולם של עלייה לא מצאנו לחלק. והטור כתב בה' י"ט בסי' תרי"ח וז"ל מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפי' בר"ה וה"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית ע"כ ואין הכוונה שרצה לחלק בין סולם גדול לסולם קטן כדברי כ"ת שהרי בסי' ש"ח כתב כדברי הר"א מבור"גייל אלא שכתב סולם קטון כגון של שובך אבל מה שהוא גדול מזו קרי סולם של עלייה ואין חילק בין סולם של בית לסולם של עלייה ולפיכך אסור לטלטל סולמות שלנו אפי' של בית וכן עיקר אף שכתבו התו' כדברי ר"ת דיש לחלק בין סולם לסולם כדמוכח בפ' חלון דף ע"ט דשני מיני סולם פ א"כ אף לדברי ר"א מבור"גייל נוכל לומר כן ואינו אסור בי"ט אלא בשל עלייה אבל לא סולמות של בתים ונאמר שאין חילוק בין דברי כ"ת לר"א מבור"גייל אלא לדברי ר"א מותרין אפי' הגדולים בשבת ולר"ת אסורין אבל בסולמות שלנו כ"ע ס"ל דלא דמי לסולמו' של עלייה וכן יראה מדברי התוס' שכתבו אחר התירוץ של כ"א וז"ל לע"ז אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט אפי' בביתו דשמא הלכה כר' דוס' וצ"ע עכ"ל משמע להדי' דאם הלכה כר"ד הוא דאסור לטלטל סולם שלנו מאחר שר"ד אוסר אפי' סולם של שובך אבל לת"ק דשרי סולם של שובך מותר לטלטל סולם שלנו והיינו ע"כ קטנים דבגדולי' בשל עליי' אסור לכ"ע אבל מ"מ נראה דבע"כ טעות סופר הוא דמנ"ל לר"א מבור"גייל לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר"ד כו' פי' ואסור אפי' לכ"ת אבל לר"א מבור"גייל אסור אפי' לת"ק וכ"כ התו' להדיא בפ' חלון על דברי ר"א מבור"גייל וז"ל ולפי פי' זה אסור לטלטל סולמות שלנו בי"ט ע"כ. אכן ראיתי בפסיקתא דלשם שכתב וז"ל סולמו' קטנות של בית מותר לטלטל ולא הגדולים ובשבת מותר לפי' הכ"א משמע שפסק להקל בשניהן כדברי ר"ת להתיר סולמות של בית הקטנים וכדברי הכ"א להתיר הגדולי' אפי' בשבת וס"ל כמי להקל דלא ק"ל כר"ד דאוסר אפי' בשל שובך א"כ נראה המיקל לא הפסיד בפרט מאחר שהטור נמי כתב סתמא להתיר בשל קטנים דמשמע אפי' בשל בית והמחמיר תע"ב:
1
דין לא יטול גוזלות מן הקן אא"כ עומד מעי"ט ואומר זה וזה אני נוטל למחר וא"צ לנענע ואם אמר מכאן אני נוטל ולא אמר זה וזה כו' אינו מועיל זימן שחורים ומצא לבנים או איפכא או אפי' זימן לבנים ושחורים ומצא בנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים וכגון בקינים המובדלים אסורין זימן שנים ומצא ג' אסורין ג' ומצא שנים מותרין וכל זה מיירי בגוזלות קטנים ובארנו דאם זימן כי השובך ואינן עריך אלא זוג אחד אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל ואם אפשר שיצטרך כולן מזמן כל השובך ולמחר נוטל מה שצריך:
2
מתני' בש"א לא יטול הגוזלות מן הקן בי"ט אא"כ מנענע מבע"י ובה"א אפילו עומד מרחוק ואומר זה וזה אני נוטל סגי והוי זימון בהכי אבל אי אמר מכאן אני נוטל למחר לא מהני דשמא ימצא שמנים כחושים וכחושי' שמנים וקא מטלטל מידי דל"צ ליה אבל כשאומר להדי' זה וזה אני נוטל שבורר מבע"י תו לא חיישינן להכי אפי' לא משמשם בידי'. וכ' ר' ירוחם שאם זימן את כל השובך וא"צ אלא לזוג אחד אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל כ"כ התו' עי' ואם אפשר שיצטרך לכולן מזמין את כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך. דמן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורין ופריך בגמ' פשיטא אמר רבה הב"ע כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקו' לבנים ולבנים במקום שחורי' מ"ד הנהו אינהו נינהו ואיתהפכא הוא דאתהפכו קמ"ל דהנך אזלא לעלמא והנהו אחריני נינהו ופי' רש"י דאיירי בשני קינין ומובדלי' זו מזו וכ"כ הא"ז וז"ל וכגון שמובדלין במחיצה כדרך קינים שבשובכין אבל בקן אחד ודאי אתהפכו ומותרין ע"כ שנים ומלא שלשה אסורין לפי שאינו מכיר את המוכנין הלכך כולן אסורין דע"כ איכא חד מעלמא שאינו מוכן דמיערב בהו ולא שרינהו משו' דחד בתרי בטיל דב"ח חשיבי ולא בטילי ועוד כל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל שלשה ומצא שנים מותרין מ"ט הנהו אינהו נינהו וחד אזיל לעלמא ופריך מתני' כ' היא ולא רבנן דתניא הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי ר' וחכ"א הכל חולין הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין אפילו תימא רבנן היא הא איתמר עלה כ' יוחנן וכ"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות ולמה לי' לשנויי שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות והא איתמר עלה דההיא דר"י וכ"א חד אמר בשני כיסין מחלוקת אבל בכיס א' דברי הכל חולין וח"א מחלוקת בכיס א' אבל בשני כיסין ד"ה מנה מונח ומנה מוטל בשלמא למ"ד בשני כיסין מחלוקת היינו דאיצטריך לשנויי הכא שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות אלא למ"ד בכיס א' מחלוקת אבל בשני כיסין ד"ה מכה מוכח ומנה מוטל השתא ל"ל לשנויי עלה הא אמרת בשני כיסין ל"פ אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרין וכיסין מקושרין עסקי' גוזלות מנתחי אהדדי כיסין לא מנתחי אהדדי וכ' אמר לך כיסין נמי זימנין דמתעכל קיטרייהו ע"כ והנה הרמ"בם ושאר המחברים לא כתבו כל אלה ואפשר משום דס"ל דהלכתא כמ"ד בשני כיסין מחלוקת כו' א"כ מתני' דהכא איירי כפשוטו בגוזלות שאינן מקושרים ואתי אפי' כרבנן ומשום שעשויין לדדות. וכ"פ הרמ"בם להדיא בפ"ו מה' מעשר דדוקא בשני כיסין מחלוקת אבל בכיס א' ד"ה חולין וא"כ לפ"ז היכא דהגוזלות היו קשורים אמרינן כולן ניטלו והני אחריני נינהו אבל לפי דעת התוס' שכתבו בפ"ק דפסחי' גבי הניח עשר ככרות ומוצא תשע כו' שצריך לבדוק אחר כל העשר ככרות אליבא דרבנן דאמרי הכל חולין דמיירי בשכל הככרות מקושרים זה בזה דומיא דפלוגתא דר' ורבנן בע"ק דביצה דאמרי ומחלוקת בכיסין מקושרי' אבל בשאינן מקושרי' ד"ה חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה והיינו כמו שפי' רב אשי דמ"ד מחלוקת בכיס א' וכו' בכיסין מקושרי' כו' ופי' רש"י מ"ד מחלוקת בכיס א' בשני כיסין כמין כיס א' קאמר דהיינו שני כיסין מקושרין ודקאמר אבל בשני כיסין ד"ה מנה מונח ומנה מוטל בשאין מקושרין וא"כ ככרות כמי במקושרין קאמר אבל אינן מקושרין ד"ה א"צ לבדוק אלא אחר ככר א' שנאבד. וכ"פ הטור בסי' של"ט גבי חמץ אלמא דס"ל להתוס' כמ"ד בכיס אחד מחלוקת וכעין אוקימתא דרב אשי וא"כ תימה על הטור שהיה לו לכתוב כן בה' י"ט דאיירי אפי' במקושרי' וכמו שעי' פה הר"ן ודוחק לומר שסמך על מ"ש גבי חמץ כי אין דרכו בכך לקצר ושלא לפרש עיקר הדין ול"נ מאחר שלא נזכר הי א"כ יוחנן והי א"ר אלעזר דליפסוק כחד מינייהו מש"ה אזלינן לחומרא בכל דוכתא וא"כ הכא גבי קנים אמרינן שמא הלכתא כמ"ד בשני כיסין מחלוק' כו' וא"כ לא איירי הכא במקושרין אבל מקושרין שמא אסור וגבי מעשר נמי אמרינן שמא הלכתא כמ"ד בכיס א' מחלוקת דהיינו קשורי' אבל בשני כיסין ר"ל שאינן קשורין ד"ה מנה מונח ומנה מוטל וגבי חומץ דמפרשינן דוקא במקושרים ולהקל ה"ט דאי אינן מקושרין אפי' למ"ד בשני כיסין מחלוקת וא"כ ס"ל לרבנן הכל חולין מ"מ הכא רבנן מודו דא"צ לבדוק אלא אחר ככר אחד שנאבד ואינו דומה למניח שני מנות כו' דלא אמרינן מנה מונח ומנה מוטל משום דאמרינן הואיל ולא העלהו לירושלים לא הפרידן זה מזה ושניהם נטלן והניחן במקום אחד וזה חולין הוא שהניח הלום אח"כ ושכח משא"כ גבי חמץ וא"כ מאחר שחמץ איירי במקושרין צריכין התו' נמי לפרש דמחלוקת ר' ורבנן איירי במקושרין מדקאמר התם הניח עשר ומוצא תשע באנו למחלוקת כ' ורבנן:
1
דין אם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו אסורין ואם אין שם קן אחר מותרין וכגון שאינם פורחים אלא מדדין מעט מעט וכיון שאינו פורח אפי' אם יש קן תוך חמשים אמה אם אינו עומד להדיא בענין שיוכל לראותו אלא עומד תוך קרן זויות מותר שאינו מדדה משם לכאן כיון שאינו יכול לראות את קינו בכל פעם ואווזין ותרנגולים ויוני הרדסאות א"צ זימן ומותר לטלטל ושביק ולברור איזה שירצה בתרנגולת העומדת לאכילה ומ"מ לכתחילה יש ליזהר וביארנו דיונים קטנים אפי' פורחים מעט אין חייבין עליהם משום צידה אם לא שיכולין לפרוח חוץ לתחום:
2
מתני' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין ואם אין שם אלא אילו הרי אילו מותרין ונפרשהו לקמן ומסיק לוא מסייע ליה לכ' חנינא דאמר ר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב עי' וה"נ אמרינן הנך מעלמא אתו אמר אביי בדף פי' דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העליי' בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרי' לקן דאיכא לובא דעלמא וקרוב כבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקי' פירש"י דבשתיהן גוזלות וזימן את שבזו ולא זימן את שבזו ולמחר בא ולא מצא בתוך הקן שזימן אלא לפניו ובאותו שלא דמן לא מצא לא לפניו ולא בתוכו הלכך אסירי ולא משום חששא דיוני דעלמא אלא מאחר שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום יש לחוש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן לא מתוכו יצאו אלא מתוך המוקצה ומסיק לא מיבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה דאסירן דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך אישתרבובי אישתרבוב ונחית אלא אפי' זימן בעליונ' ולא זימן בתחתונה ובא ומלא בעליונה ולא מצא בתחתו' הנך כמר אסירי דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך סרוכי סריך וסליקו וכתב מהר"י קא"רו בסי' תצ"ז וז"ל ור' ירוחם כתב בחלק הד' דבלי רבא אבל כל שאר פוסקי' לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר שטעם משום דהא דאמרי אביי ורבא לאו לקושטא דמילתא אמרי הכי אלא לדחות דלא לסייע לכ' חנינא וכיון דק"ל דהלכה כר"ח כדאי' בפרק לא יחפור אית לן למימר דטעמא דמתני' משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ותו לא צריכין לאוקמא בשני קינין זו למעלה מזו הלכך איכא למימר דשני קיני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה שרו דכיון דאותן שזימ' מצאם במקומן לא חיישינן להו כלל ע"כ והנה מ"ש מצא במקומן לאו דוקא במקומן ממש שהני לפני הקן מצאם דאי מלאם בתוך הקן דליכא ריעותא פשיטא דשרי אלא צ"ל במקומן שלא יצאו לגמרי כגון השניי' האחרים אבל מ"ש הלכך איכא למימר גבי שני קינים אפי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה שני בודאי אילו הדברי' יצאו מעיו בלא עיון דאיך לא חיישינן בשתי קינין לשבקיה להאי סברא דלא אמרינן אישתרבובי אישתרבוב או סרוכי סריך ולא נאסרו משום קן השנייה סוף סוף נאסרה אותה קן גופא משום דאית ביה ריעותא שהרי נמצאו לפני הקן א"כ אמרינן הני קמאי אזלו והני אחריני נינהו דהא ק"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ כל היכא דאיכא ריעותא אמרינן קמאי אזלי והני אחריני נינהו אבל מ"מ יש לתמוה על דברי ר' ירוחם על מה הביא דברי רבא שהרי איכא למיטעי ולומר דוקא בכ"הג דאיכא שני קינין כו' הוא דאסרינן אבל בחד קן לא אסרינן דליתא מאחר דק"ב כר"ח דהולכין אחר הרוב. תו מסקינן בסוגי' כל הני דאסרתן כגון זימן שחורים ומצא לבנים או זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסורין וקתני במתני' שאם אין שם אלא אלו מותרין לא איירי במפריחין אלא איירי בגוזלות שאינן מפריחין מש"ה כי ליכא קן אחר מותרין דליכא למיתלי דאתי מעלמא אלא מדדה מעט מעט וכיון שאינו פורח אפי' אם יש קן בתוך חמשים אמה שאפשר לו לדדות ממנו אם אינו עומד להדי' בענין שיוכל לראותו אלא עומד בתוך קרך זויות כזה מותר שאינו מדדה משם לכאן כיון שאינו יכול לראות קני בכל פעם. תו אמרינן תניא בד"א ביוני שובך וביוני עליי' וצפרים שקננו בטפיח' או בבירה אבל אווזין ותרנגול' ויוני הרדסיאות אינן צריכין זימון מפני שהן ברשות אדם כ"כ הרי"ף והר"אש. וכ' בהגה"ה אשי"רי בענין תרנגולת ואין לחוש אי מטלטל ושביק להו ויכול לבכור איזה שירצה דכולן חזו לאכילה ומותרין כולן לטלטל ע"כ וכן יראה מדברי הרמ"בם וכל זה בתרנגולת העומדת לאכילה אכן לכתחילה י"ש יתן עיניו מעי"ט ויברור לומר זה וזה אני נוטל. ועוד כתב הר"אש הא דמשמע הכא בסוגיא דיוני שובך אינן אסורין אלא בלא זימון והקשה ה"ר יוסף דלקמן בריש א"צ סי' ג' תניא הצד יוני שובך ויוני עליי' וצפרים שקננו בטפיחי' חייב וי"ל דהתם מיירי בגדולים והכא מיירי בקטני' כדאמרינן התם גבי חיה שקננה בפרדס הא בה הא באמה ע"כ. והתוס' כתבו במשנה דלעיל דאין מוליכין את הסולם וז"ל תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ"מ אית בהן משום צידה כדאמרינן לקמן הצד יוני שובך ויוני עליי' חייב וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע"כ ולפ"ז אם פורחים חייבי' משום צידה ותימה דהא מסיק הגמ' לעיל דלא איירי במפריחין אלא במדדין דאי במפריחין אסור דחיישינן דלמא מעלמא אתו פי' ואסורין משום מוקצה ותיפוק ליה דחייב משום צידה ע"כ נראה העיקר כפי' הר"אש שעי' דבקטנים איירי ומש"ה כשזימנם אפי' מפריחין שרי דמאחר שהן קטנים אפילו הן פורחות קצת מ"מ חלושות הן ולא שייך בהו צידה הנראה בעיני כתבתי. שוב מצאתי כתוב בתשובת הר"אש והביאו ב"י בסי' תק"יז וז"ל ישראל שאמר לכותי מעי"ט קנה לי יונים למחר לצורך י"ט דע כי לא יפה עשה לקנות לו במעות בי"ט כי אסור לקנות בי"ט אפי' בלא מעות אלא בכה"ג דאמרינן בע' א"צ הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח הלכך זה שצוה לכותי לקנות לו לא יפה עשה אבל אם עשה כבר בדיעבד מותר לאכול ממנו אפי' בו ביום ובלבד שלא יהו היונים מפריחין ולא יהיו אסורין משום מוקצה כדאמרינן בבכל מערבין ההיא ליפתא דאתא למחוזא חזנהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמול עקרינהו מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"ש הכא דאדעתא דגוים אתו וקנייה זה בלא דמים בי האי בפ' א"צ ואע"ג דנלקטו לשם כותים אם נלקטו היום היו אסורים משום מוקצה הלכך אם היוני' גדולים שיכולין לפרוח חוץ לתחום אסורין משום מוקצה ואם לאו מותרין בדיעבד היכי שקנאם אבל אם רגילין לעשות כך אסור לאכול מהם אפילו קנו כבר דזה אין נקרא דיעבד אלא לכתחילה כיון שרגילין בכך ע"כ. א"ה מכאן ועד סוף הסי' היה בלתי מסודר ומוכן והנכון בעיני לסדרו ותימה לפרש שמה שכ' הר"אש שאסורין משום מוקצה דחוץ לתחום קאמר דאז לא הוי אסור אלא לישראל הבא בשבילו ואפי' לאותו ישראל גופא תיפוק ליה שהוא דבר הבא מחוץ לתחום אדעתא דכותי' דשרי לכ"ע אלא בודאי איסור מוקצה דמחוסר צידה קאמר דהוי כמוקצה דמחובר שהכי מדמה אותו לפירות שנלקטו היום ודוקא חוץ לתחום הוא דהוי וחוסר צידה ואסור לכל ישראל כמוקצה דמחובר שמודה בה ר"ש כדפרי' ואע"ג שהן קטנים מ"מ כשהן גדולי' כ"כ שיכולין לפרוח עד שבאו חוץ לתחום הוי כמחוסר לידה אבל בתוך התחום אע"ג שיכולין לפרוח מ"מ אינם מחוסרים צידה כדפרי'. וכן יראה מלשון רש"י שפי' בפ' א"צ גבי הא בה והא באמה ופי' בה בילד א"צ זימון שאינו יכול לברוח ומדלא פי' שאינו יכול לפרוח אלא לברוח כ"ל מן האדם כי האדם משיגו ואצ"ל הבא מצודה ונצודנו ואין להקשות ממ"ש הרש"בא והביאו ב"י בסי' תל"ז וז"ל כותי שהביא דורון לישראל בי"ט בני יונה קטנים משובכו שיש לו בעיר כראה דמותרין הן כיון שאין צריכין צידה דהוי לי' כפירות שאין במינן במחובר דאפילו מחוץ לתחום מותרין למי שלא באו בשבילו אע"ג דפירות של ישראל ממש שבאו מחוץ לתחום אסורין בין לו בין לאחרים דמוקצין הן כ"ש חוץ לתחום הקצו אותן הבעלים מדעתן של ישראל צריכין הכן אבל של כותי א"צ הכן ע"כ אלמא דאיירי שיכולין לפרוח מדחיישינן בהו שבאו מחוץ לתחום אפ"ה חשבינן כדבר שאין במינו במחובר לפי שאין מחוסרין צידה הפך דברי זה אינו התם איירי בקטנים שאינם יכולין לפרוח ומוקצה שלהן שלא הוכנו מאתמול והוי כשאר מוקצה שאינו במחובר אלא שהובא חוץ לתחום דשרי לישראל אחר ה"נ האי מוקצה דבני יונה דמותרין פי' לישראל אחר אבל לא לי::
1
דין עלי שהוא דף עב וכבד וכלי הוא שכותשין בו החיטי' מותר לטלטלו לקצב עליו בשר ולאחר שקצב עליו בשר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ודוקא עלי אבל תברי גרמי דהיינו דף שעומד לקצב עליו בשר אפילו לאחר שקצב עליו בשר מותר לטלטלו:
2
מתני' בש"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר פי' דף עב וכבד שכותשין בו את החיטין במכתשת וב"ה מתירין ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו וכתב הרי"ף ת"ל וה"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר אפילו אחר שקצב עליו בשר כדאוקמינא לה בפ' כל הכלים וכתב הר"אש וז"ל וכ"י פי' דאפי' לצורך גופו ולצורך מקומו נמי אסור דבפ' כל הכלים מדמי לי' לסיכי זירי ומזורי ורבא מוקי לה מחמה לצל פי' הא לצורך גופו או מקומו שרי והרי"ף פסק כאוקימת' בתריית' דרבא ובירושלמי גרסי' הדא אמרת שלא לקצב עליו בשר הדא הוא דאמ' רבא בר חייא בר שלימיא בשם כב מודים חכמים לר' נחמיא בזירי ומזורי ובוכנא זירי דעצר ביה מזורי דחביט ביה מוכנא דכתית בי' זה מוכח כפירש"י ע"כ. ולכאורה נראה דברי ר"י עיקר ואפי' לדעת ר"י דוקא עלי אבל תברי גמרי דהיינו דף כבד שעומד לקצב עליו בשר שריא פי' לאחר שקצב עליו בשר דמלאכתו להיתר. וכ"פ בא"ז מדתני ושוין שאם קצב עליו בשר דאסור אלמא לא שרי ב"ה אלא משום שמחת י"ט והא בלא"ה נמי שרי אם הוא לצורך גופו דומיא דלקצב עליו בשר דהוי לצורך גופו או מקומו דהא שרי אפי' בשבת לצורך גופו או מקומו דהא כלי הוא אלא בודאי היכא דליכא שמחת י"ט דהיינו לאחר שקצב עליו בשר לצורך י"ט הוא אסור אפילו לצורך גופו ומקומו משום דדמיא לסיכי זירי ואף שהרי"ף דחק לפרש דה"ק ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו מחמה לצל אבל לצורך גופו או מקומו שרי כל היום הלא בסוגיא דלעיל גבי מוחלפת השיטה דפריך נמי מהאי מתני' דאין נוטלין את העלי כו' אלמא דגבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ורמינהי השוחט כו' אלמא דלא התירו אלא משום שמחת י"ט ולא משים שהוא לצורך גופו אכן בפ' כל הכלים בסוגי' דהתירו וחזרו והתיכו כו' וכן בסוגי' דכל הכלים נטלין לצורך ושלא לצורך כו' דפליגי בדבר שמלאכתו לאיסור אי שרי לצורך מקומו דלאביי דוקא לצורך גופו ולרבא אפילו לצורך מקומו ופרי' ליה אביי התם מברייתא דמרובה שאם אין בה שום שאסור לטלטל וכן ממתני' דעלי ומוקי לי' בלצורך מקומו וכבא אוקי ליה במחמה לצל אלמא דאביי וכבא תרווייהו לא מדמי לסיכי וזירי וכן הלכה:
1
דין דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה וכן בהמה אצל טבח וסכי' ואפי' היה רה"ר מסקינן בסוגיא תניא בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה וכתב הר"ן וז"ל פי' ואפילו דרך רה"ר ואע"ג דאפשר דעביד לי' מאתמול אפ"ה שרי משים דהוצאה באוכל נפש כתקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפילו אפשר לעשותו ממעי"ט דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין ע"כ ולפ"ז מאי דנכתוב לקמן עיין בפרקין סי' ל"ד ובפרק א"צ סי' א' בשם כ"י דאפי' אוכל נפש עצמו דלא מפיג טעינו ואפשר לעשותו מעי"ט אסור לעשותו בי"ט א"כ ה"כ דאסור. ותימה למה השמיט הרי"ף ברייתא זו ולישמעינ' דשרי אפי' בר"ה ואפשר לעשותו מעי"ט ומשום דדמינן לאוכל נפש גופא אלא כר' בעיני דמילתא דפשיטא דשרי בכל ענין מאחר שהוא צורך היום אפי' אפשר לעשותו מעי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך כמו שמתירין ב"ה להוציא ס"ת ולולב אפילו באפשר להוציאה מעי"ט ועיקר טעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וא"כ אם היא לצורך היום אפילו בלא אוכל נפש שרי בכל ענין וכ"ש לענין אוכל נפש וכמו שנפרש לקמן:
1
דין בהמה שנשחטה בי"ט מותר להגביה העור אפילו לטלטל מחמה לצל וכן מותר ליתנה לפני הדורסן ואפי' אין עליה כזית בשר וכן מותר לטלטל נוצה של עופות לאחר שהסירן מן העוף ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לעלי אכל אש מולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה אשור ומותר להערים למולחו כאן מעט וכאן מעט עד שמלח כולו והערמה זו מותרת אפי' שלא לצורבא מרבנן אשל אם נשחטה בי"ט אסור ליתנה לפני הדורסן:
2
מתני' אין נותנין את העור לפני הדורסן פי' שתתעבד בדריסת רגלים ולא יגביהנה פי' אפי' לטלטל מן הארץ אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין פי' לגבותו ולטלטל אפילו כעין מחמה לצל דהיינו שלא יגנובו אפילו בלא כזית בשר וכן מתירין לתת לעני הדורסן והטור בסי' תצ"ט מערב וכתב מותר להגביה עיכה וליתנה במקום דריסת הרגלי' אע"פ שאין עליו כדת בשר והא דמשמע הכא דאסור לטלטל עור אחר שהופשטה בלא כזית בשר א"ל הכא משום שמחת י"ט דהיינו שהתירו סופן משום תחילתן הלא"ה לא ובפרק במה טומנין אמרינן להדי' שמטלטלין השלחין דהיינו עופות שהופשטו בין עבודין ובין אינן עבודין התם איירי ביבישין כאשר פי' לשם סי' י' בשם כ"ת וכתב המרדכי מה שהתירו לטלטל נוצה של עופות לאחר שהסירו אותן מעוף מידי דהוה אעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן ע"כ. תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אמר אביי לצלי אין אבל לקדירה לא פי' שמולחין הבשר להוציא דמו שיהא ראוי לבשלו בקדירה ופריך פשיטא צלי תנן ומשני אפילו לצלי כעין קדירה לא פי' אדם שמולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה שלו אסור וכתב הרי"ף והר"אש אחריו בשם הירושלמי מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח כולהו כלומר הי' מולח על העור מעט כאן ומעט כאן עד דמלח כל העור. וכתב ר' ירוחם דהערמה זו מותרת לכל אדם אפי' אינו צורבא מרבנן ע"כ ומסיק לקמן אמר עולא ג' דברי' התירו סופן משום תחילתן וחד מינייהו נתינת העור לפני הדורסן ופריך בגמ' תנינא כלומר מאי נפקא לן מעולא ומשני מ"ד טעמייהו דב"ה משום דחזי למיזגא עלייהו ואפילו מעי"ט נמי קמ"לן התירו סופן משום תחילתן ובי"ט אין בעי"ט לא ופי"רשי ואפילו בעי"ט נמי שהופשט מעי"ט יראה קצת מלשונו אבל הופשט בי"ט אע"פי שנשחטה מעי"ט שייך לומר התירו סופן משום תחילתן וכן יראה קצת מלשון הרמ"בם בפ"ג שכתב המפשיט עור בהמה בי"ט כו' ולא הזכיר השחיטה אלמא שתלוי הכל בהפשטה ולישנא דגמ' דמעי"ט לא משמע לפי פשוטו דקאי אנשחטה מאחר דנשחטה מבע"י היה לו להפשיט מבע"י ולא שייך להתיר סופן משום תחילתן. וכ"כ הר"אש להדי' דלא התירו סופן משום תחילתן אלא אם נשחטה בי"ט אבל אם נשחטה בעי"ט לא. וכ"כ המ"מ בשם הרש"בא ועיקר:
1
דין דאין מולחין החלבים ולא מהפכין בהן אפי' לשוטחן ע"ג יתידות ואעפ"י שנשחטה בי"ט ואסור למלוה עליהם בשר באויר אפי' אינו נוגע בהן ודין דמולח אדם כמה חתיכות כבת אחת ואפי' אינו עריך אלא אחת ואפילו בלא הערמה וע"י הערמה מותר אפי' בזא"ז שלאחר שימלח חתיכה אחת אומר חבירתה ערבה עלי יותר והבשר שנשחט מעי"ט המנהג לאסור שלא למולחו בי"ט ודגים אותן שמתקלקלי' בשהייתן במלח מותר למלוח בי"ט ואותן מינים המשובחי' במלחן אסור למלוח בי"ט. וניקור אחוריים אסור אפי' ע"י שינוי וחלק הפנים מותר ע"י שינוי ואם נשחט בי"ט אף האחוריים מותרין לנקר אפילו בלא שינוי ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן משום ר' יהושע אמרו
2
שוטחן בחמה ע"ג יתידות. אמר רב מתנה הלכה כר"י. ואיכא דאמרי אין הלכה כר"י וכתב הרי"ף והר"אש אחריו ונוהגין העולם כלישנא בתרא וכת' הא"ז אין מולחין את החלבים ואפילו נשחט' הבהמה בי"ט אבל לטלטול מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעת' דאינש עלייהו לטלטלו ולהצניעו שלא יאבדו ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל נסתפק הרא"בד ז"ל כי היכי דשרינן גבי עור למלוח עליו בשר לצלי אי שרינן הכי בחלבי'. ומשמע ליה דאסור שמתוך שאין דרך למלוח על החלבי' מחמת איסורן מוכחא מילתא דלעבדן קא עביד ע"כ. וכן הסכמת הטור בסי' תצ"ט וז"ל ואם רצה למלוח בשר עליהן באויר בתוך ידו בענין שאינו נוגע בהן יש מתירין כיון שאין כאן הוכחה שעושה בשביל החלבי' שיש לתלות בשביל הבשר הוא עושה ויש אוסרין מדלא שרי אלא למלוח ע"ג העור מכלל דע"ג החלבי' אסור בכל ענין משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה בהו כמו עיבוד והכי מסתבר ע"כ אר"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת א' אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא פי' לאחר שמלח זו לאוכלה היום אמר חבירתה עכבה עלי לאכול היום וחזר ומלחה. וכתב הר"אש משום דאין עיבוד באוכלין מיקל במליחת בשר ואע"ג דלית להו טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת ומחשבת במליחות שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה במליחה עכ"ל ומשמע מפי' דשמואל הי' מיקל למלוח כל הבשר בלי הערמה משום דאין עיבוד באוכלין אבל רא"בא לא רצה להקל בלי הערמה מטעם שכתב הר"אש שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת במליחת חברתה. והנה הרמ"בם והטור בסי' ת"ק פסקו כהא דשמואל ולא הזכירו דבכי רב אדא דמערים ומלח גרמא גרמא והיינו משום דשמואל גדול מרא"בא וא"כ קשה על דברי הס"מג בהל' י"ט דף כ"ה ע"ד שהביא הא דרא"בא דמלח גרמא גרמא והביא נמי הא דשמואל דמולח אדם כמה חתיכות כו' ע"כ כראה בעיני שדעת הס"מג דלא פליגי שמואל ורב אדא אהדדי אלא שמואל דשרי למלוח בלא הערמה היינו בבת אחת דחד טירחא הוא כפי' רש"י ורב אדא מתיר בזא"ז ע"י הערמה. וכן עי' המ"מ דשמואל איירי בבת אחת וכ"א בזא"ז אלא שכתב שלדעת הרמ"בם שהם חולקי' ופסק כשמואל וא"כ נאמר בודאי שהסמ"ג תפס דברי שניהם להקל וכ"כ רבינו ירוח' להדי' וס"ל דלא פליגי וכן עיקר ולענין מליחת בשר בי"ט כתב מהרא"י בת"ה סי' פ"ג יראה דלכאורה אסיר הוא דהכי כת' בהדי' במרדכי פ"ק דביצה לאסור בשם רבי' אפרים אמנם א' מהגדולים קיבל מרבותיו דלא נהיגינן בההיא כמרדכי דהדבר ידוע הוא שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו. מיהו כראה שיש להשיב על קבלה זו מהא דאי' באש"רי בהג"ה פ"ק דביצה מהא דרב אדא מלח גרמא גרמא משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו הערמה תו משמע אדרב' כשהבשר שוהה בלא מלח איכא פסידא טפי. ויש לתרץ קצת דההיא איירי ביום ראשון או ביום שני והוא עכב שבת דאי לא מלח האידנא מסריח עד יום ג' אבל מ"מ מעי"ט לי"ט לא מסריח ואדרבא משביח טפי משאם היה מולחו ושוהה במליחה ובכל דהו מחלקים לענין מליחת בשר בי"ט משום דאין עיבוד באוכלין כדכתב באשר"י אהא דמולח אדם כמה חתיכות אעפ"י שא"צ אלא לאחת א"כ יש לסמוך אקבלה דלעיל אמנם מסתפקינא בדגים שקרעו אותם מעי"ט אי שרי למולחו בי"ט דדילמא משום דמליחה מועלת טפי לדגים מלבשר ואסור דאמרי' בפ' מפנין בשר תפל מותר לטלטל דחזי למיכל ודג תפל אסור לטלטל דלא חזי למיכל אבל דג מליח מותר לטלטלו דחזי נמי למיכלהו וכיון דמועלת בהן המליחה א"כ שייך בהו עיבוד טעי כדאמר בפ' ח' שרצים אמר רב נחמן מריש הוי מלחנא פוגלא אמינא מפסידנא ליה כו' וא"כ יש להחמיר בדגים טפי אך אדרבה נראה לעינים שיש מיני דגים שבשרם כך ומתקלקל בשהייה מועטת במלח ובודאי מפיגין טעמן טפי מבשר ואינהו ודאי שרי בי"ט ויש ג"כ מיני דגים שאדרבה אם שוהין במלח משביחין ואינהו ודאי צריך למולחן מעי"ט ע"כ תשובתו. ובדרשות מהרי"ל מלאתי אמר הר"ש מליחת בשר בי"ט נוהגים בו היתר לפי כשנמלח היום מוטעם יותר מאשר כמלח אתמול וחשיב מפיג טעמו ואמר דאפ"ה כתב במרדכי היכא דאם אפשר למולחו מעי"ט אסור לשהותו למולחו בי"ט ע"כ משמע מדעתו שראוי לאסור ע"ע המרדכי. ומהרי"ל כמי אמר בשר שנשחט מעי"ט ימלחו קודם י"ט כדברי מרדכי והגאונים ע"כ. וכן המנהג ויש טעם בדבר שיש בשר גם כעין בשר שור שמוטעם יותר כשהוא נמלח לפני יום או יומיים שכח המלח מרככו ומטעימו מגסותו ע"כ לא חילקו בדבר ונהגו לאיסור. ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסור של דם א"כ אינו קרוי אוכל נפש ממש ע"כ אם אפשר לעשותו מעי"ט אין ראוי להתירו בי"ט. אכן נראה בעיני דוקא מליחת בשר שצריך מלח הרבה שדומה קצת לעיבוד אבל מליחת דגים שהוא כלאחר יד אין להחמיר בה מלמולחן בי"ט היכא שמקלקלים במליחתן כמ"ש מהרא"י. וכתב עוד שם בשם מהר"ש דניקור הבשר בודאי אסור בי"ט הואיל ואפשר מעי"ט וכן הוא בספר אגודה בשם הגאוני' ושאלו את פיו אם מותר לנקר בי"ט אחוריים של בהמה כי לא היה לי די בחלק הלפני' ואמר אילו הי' הלפנים שהם הצלעות מחוסרים ניקור הי' מותר לנקר' בי"ט ע"י שינוי כגון בקופיץ או בקורדם וכה"ג ובשעת הדחק אכן האחוריי' שצריכין ניקור גדול לחטט אחר החלב והגידין ולקלוף בכמה מקומות אין נרא' להתיר ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ. עוד מצאתי שאפי' לנקר התרנגולי' שנשחטו מעי"ט לא ינקרם בסכין אלא בקופיץ וקורדום או שאר שינויים כה"ג וכן פסק מהרא"י בת"ה סי' ע"ד אבל כשנשחט היום אפילו אחוריי' שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום:
1
דין חניות שאין מחוברים שקרקע מסלקים הדלת ונותנו פני החניות ומותר ג"ש להחזירו אכל אם יש לו כיוצא בזה בבית מותר לסלקו ואסור להחזירו והא דשרי בחניות דוקא שיש להם ציר באמצע אבל אם יש לו ציר למעלה ולמטה אפילו בחניות אשור ואם אין לו עיר כלל אפי' בבית מותר:
2
מתני' בש"א אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר מאי תריסין אמר עולא תריסי חניות פי' דלתי חניות ומסיק דהא נמי חדא הוא מהני תלת שהתירו סופן משום תחילתן ומאי נפקא מיניה מ"ד טעמא דב"ה משום דאין בנין בכלים ואפי' דבתי כמי פי' תיבות הבית קמ"ל דהיתירו סופן משום תחילתן דחניות אין דבתי לא פי' דחניות שהוא צרכי רבים אין אבל כלי הבית לא ע"כ. ופי' הרי"ף משום דברשותיה נינהו ואינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות אפילו אי לא שנית לי' להחזיר פתח ולא מימנע ומסיק לתרוצי תרי ברייתות אהדדי דבחדא אסור לד"ה כשיש להם ציר ובחדא מתיר לד"ה בשאין להם ציר ומפרש אביי כשיש להם ציר מן הצד פי' ידות לשתי ראשין דדומות לבנין ד"ה אסור אין להם ציר כל עיקר ד"ה שרי כי פליגי כשיש להן ציר באמצע פי' כעין בליטה ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה ב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד וב"ה סברי לא גזרינן ומ"מ דוקא משים שמחת י"ט אבל בלא שמחת י"ט אף ב"ה אסרי לחזור כשיש להם ציר אפי' באמצע ואף לסלק אסור היכא דליכא משום שמחת י"ט דלא ק"ל כהאי תנא דאמר ב"ש וב"ה ל"ע דמסלקין אלא בחזרה פליגי אלא ק"ל כמתני' דפליגי אן במסלקין נמצא דב"ה המתירין היינו ומשום שמחת י"ט הלא"ה אסור ומ"מ נראה אפי' תריסי דבתי אינו אסור לסלקו לפתוח דבשלמא של חניות שהם עומדות למכור מהן לרבים ואוושא מילתא ומ"ה אי לאו משום דשמחת י"ט וצרכי רבים לא התירו משא"כ בתריסין דבתי אבל בחזרה אסור דבתי כדפרי' ויש מחלקין בין חניות לשל ב"ב שאינן עשוין למכור. וכן עסק ריא"ז וז"ל היה לו ציר באמצע אם היו של ב"ב הכי אילו אסורים בין ליטול ובין להחזיר גזרו ציר שהוא באמצע משום ציר שהוא מן הצד ואם היו של חניות לא גזרו בהן משום שמחת י"ט שצריכין לפתוח חניותיהן ולמכור לרבים ומותרין בין ליטול בין להחזיר ע"כ. ולא נהירא נהי דחניות צרכי רבים הם מ"מ אוושא מילתא אבל דב"ב לא אוושא וכ"ש דשרי אם הוא צריך לתבלין גם מ"ש לפתוח תריסי חניות ולמכור לרבים לאו דוקא שמותר לפתוח לצרכי רבים אבל לא לצרכי יחיד כי לא חילקו באיסור וכ"כ הכל בו להדיא וז"ל מסלקין תריסי חניות להוציא מהן התבלין הצריכין לו. עוד כתב הרי"אז היו דלתות של כלים כגון זה שידה תיבה ומגדל הרי אילו מותרין לטלטל אפי' יש להן ציר מן הצד ואפי' של ב"ב שאין זה בנין וסתירה בכלים ואסור להחזירן שמא יתקע ע"כ. ולא ידעתי ממה למד לחלק בין שידה תיבה ומגדל לתריסין דבתי דשרי ליטול ואסור להחזיר והמ"מ כתב בשם הרש"בא להדיא דמאי דאמרינן דבתי לא היינו שידה תיבה ומגדל שבבתים וכן עי' הר"ן דבתי היינו תיבות שעומדת בבית. וכתב הכל בו בשם הרי"ף הא דמסלקין תריסין וחניות פי' כעין תיבות שמסלקין המכסה שעליהן לתת עליו תבלין וכיוצא בו למכור אבל כעין חניות שלנו שהן בכותל הבית אסור הכל בין סילוק בין חזרה. וכתב מהרר"י קאר"ו בסי' תקי"ט והא דאסרינן ביש להן ציר ומן הצד פשיטא דהיינו דוקא כשהוא צריך להסיר קרש שבו הציר כדי לפתוח דאלו בפותח ונועל בעוד שהוא קבוע ודאי שרי דאל"כ יהא אסור לפתוח דלתות הבית בשבת ולישנא דמתני' הכי משמע דקתני אין מסלקין את התריסין דאלמא בסילוק התריסין דוקא הוא דשייך למיסר אבל שלא בסילוק התריסין נר' דודאי שרי ובכ"הג דצריך לסלק התריסין קאמר בכלבו כעין חניות שלנו שהן בכותל הבית אסור בין סילוק בין חזרה ע"כ ופשוט הוא וכתב עוד אע"פ שבירושלמי כתב דשרי להחזיר רק שלא יחזיר כל צרכו כיון דלא התירו אלא בקושי לא שרי להחזיר לגמרי רק כדי שיהא משתמר מה שבתוכו. ועוד כתב שאם יש חלון במגדל שיכול להשתמש בלא פתיחת הפתח לא התירו לסלק אכן תלמודא דידן לא חילק מידי ושרי בכל ענין ומש"ה הפוסקי' לא הביאו הירושלמי לפי שתפסו בגמ' דידן דלא חילק במידי וכן עיקר:
1
דין דמותר להוציא את הקטן ואת הלולב ואת ס"ת לר"ה וקטן שאמרו מותר להוציא אפי' לטייל ובארנו דלשחק בכדור לגדולי' מנהג רע הוא ולקטנים מניחים והחזרת מחזורים וספרים מב"הכ לבית אם מתיירא שלא יגנבו מותר להחזירן ואי ליכא חשש גגיבה אסור ואפילו אם יש חשש גניבה אם מונחי' שס מימי' רבים אסור להחזירן ומפתחות שהם לצורך אכילה או לצורך קישוט מותר לישא באזורו אבל משום חשש גניבה אסיר להוציא והוצאת סכיני' חוץ לעיר אסור להוציא אבל חוץ לעירוב מותר:
2
מתני' בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין תני תכא קמיה דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש הוא דאסרי הוצאה ולא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"כ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולאו שמותר להקריב עולת נדבה דהא ב"ה גופא דרשי' לקמן דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט מדכתיב לכם ולא לגבוה אלא אינו לוקה לב"ה דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וקרא דלכם ולא לגבוה הוי ל"ת הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה כן פי' התוס' מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט קמפלגי מ"ס עירוב והוצאה לשבת ועיכוב והוצאה לי"ט ומ"ס עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט פי' עירוב חצרות בעינן בשבת ואיסור הוצאה בר"ה דלא מהני לי' עיכוב ובי"ט לא בעי ע"ח ואין איסור הוצאה אפילו בר"ה אפי' בכלים שאין צריך לי"ט כדכתי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין בי"ט לא מתקיף לה כב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב עי' מלקות מדאורייתא וכ"ת אה"נ א"כ ליפלגו באבנים אלא ודאי מדלא קא מפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי כן היא גיר' הישנה אלא שרש"י מחקה וס"ל דלא חייב כלל לב"ה מלקות אלא מדרבנן הוא דאסרי וליתא שהרי המבשל מי"ט לצורך חול לוקה ולא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך כו' ואף רבה דפשוט דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אקלעו אורחים דחזו ליה הא בה"ש דליכא שהות מודה דחייב אלמא דשמעינן דלא אמרינן מתוך אלא מה שהוא צורך היום כגון הוצאה דמתני' שיש בו צורך י"ט קצת אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך י"ט דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך י"ט אבל שלא לצורך י"ט כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מי"ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך אוכל נפש ולא שמחת י"ט חייב מדאורייתא וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך י"ט קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך י"ט ולולב לצאת בו וס"ת לקרות בו וכן פירש כ"ח אבל ליתא להאי פירושא דלאו דוקא קטן למולו דה"ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדו שקורין פלוט"א בלע"ז בי"ט בכ"ה ואע"ג דליכא אלא טיול וא"ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה י"ל דה"נ דאיכא שמחת י"ט שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן כדמוכח לקמן ע"כ הסוגיא בתו' ודבר תימה להתיר בי"ט לשחק בכדור דאין בו' צורך היום כלל אלא שחוק של ילדים שלא הגיעו לכלל חיוב הנח אבל גדולים נכאה מנהג רע בעיני כי זה אינו טיול אלא שיחת ילדים וקלות כאש ואף שרבי' ירוחם כתב כדברים האלו משום כ"ת לא ניחא ליכי אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן ואי איישר חילי אבטלנה שהרי הרא"ש שהעתיק דברי ר"ת לא הזכיר דבר זה ואף הטור לא הביאו ומענין הכדור בשבת כתבתי בפ' כירה סי' ל"ו ואין דומה זה להוצא' קטן מאחר שאביו משמח בו וגיגועו על בנו ג"כ שמחת י"ט הוא שלא יהא עצב על בנו והרא"ש כתב בזה"ל אם צריך לילך לבה"כ או לטייל בשמחת י"ט וא"א לו להניח הקטן יחידי בבית ביא להוציאו עמו ע"כ. ומ"מ נראה דלאו דוקא בשא"א להניח את הקטן כו' אלא אפי' אם אפשר להניחו אצל אם אפ"ה מותר להוציאו דרך טלטול כדפרישית גם המרדכי כתב סתמא בשם ר"ת שמותר להוציא הקטן לטייל שיש שם שמחת י"ט. וכתב עוד הרא"ש וכן להוליך עמו ספרים לבה"כ ואף להחזירן דמתירין סופן משום תחילתן וכ"כ המרדכי בפ"ק דביצה שמותר לישא המחזורים לבה"כ ונראה דאף להחזיר אע"ג דאינם רוצים להחזירם ללמוד בהם היום אע"ג דעולא לא חשיב ליה בהדא הנך ג' דברי' שהתירו סופן משום תחילתן משום דלא מתני במתני' בהדיא ואח"כ כתב בשם הר"ם לאיסור וז"ל דלהחזיר ספרי' לבית בי"ט אסור אם אינו רוצה ללמוד בהם היום ע"כ ולא פליגי דבודאי היכא שהוא מתירא להניחם שם שלא יגנבו הספרים או המחזורים איכא למימר דהתירו סופן משום תחילתן שאם לא נתיר לו להחזירן לא יביא עמו ספר או מחזור לבה"כ ונמצא מכשילן לע"ל אבל היכא דליכא חשש גניבה אלא שרוצה להצניע ספרו בביתי אסור ועוד נראה אפי' היכא דאיכא חשש גניבה ומסתפי להניחן שם אע"ה אסור להחזירן וכגון שהיו שם מונחים מכמה שנים דלא שייך למימר התירו סופן משום תחילתן אסור וכן נראה עיקר ודלא כרבי' ירוחם שכתב שר"פ התיר להביא מחזורים מבה"כ אפי' שלא היו צריכים עד מוצאי י"ט לעי שדרין בין הכותים דאמרינן בירושלמי שלא יהא לבו דואג עליו ע"כ ולקמן נכתוב דלא נחוש לזה ולענין הוצאת המפתח גרסי' בירושלמי בש"א ולא את המפתח וב"ה מתירין ואמר רב אושעיא בר רב יצחק הדא דתימא במפתח של אוכלים אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבהו יתיב ומתני ומפתח דפלטנין בידיה פלפלין הוה ליה בהדיה. וכתב עליו הר"ן וז"ל משמע דלאו דוקא אוכלין אלא ה"ה לכלים שיש בהן צורך ליום דמפתח דכלים קאמר דלא היינו כלים שאין ליום צורך בהם ע"כ וז"ל הרא"ש ובתוספתא דמכילתין תני א' רשב"ג מודים ב"ש לב"ה שמוליכין כלים מלאים לצורך וריקנים למלאות על מה נחלקו על ריקנים שלא לצורך ב"ש אוסרין וב"ה מתירין יוצא אדם במפתח שבאצבעו לר"ה ואינו חושש פי' ריקנים למלאות לצורך היום ולשתות וריקנים שלא לצורך היינו שלא לצורך שתייה אבל לצורך מצוה וכן במפתח שבאצבעו דהיינו במפתח של אוכלין לכן צריך ליזהר בי"ט שלא להוציא דבר שלא לצורך. ובתשובת הגאונים כתוב כל הוצאה גבי צורך י"ט שמותרת משים אכילה דכוותיה מותרת תכשיט כגון אותן שיוצאין עם המפתחות קשורין באזוריהן שלא כדין הן עושין ואסור לעשות כן וכן פסק הלכה בשתי ישיבות ע"כ. והטור כתב בסי' תקי"ח וז"ל כתב רבי' שמואל דוקא להוליך המפתח בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ"כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה ע"כ וכן נראה עיקר כאשר מוכח מתשובת הגאונים שהקפיד על אותן שנושאין המפתח באזוריהן משום שהמפתחות אינן לצורך אכילה ולא לצורך קישוט אבל אי הוה לצורך אכילה או לצורך קישוט מותר לישא באזורו וגם נשמע מיניה דלא קרוי צורך היום אי חושש שלא יגנובו דאל"כ נתיר לו להוציא המפתחות באזורו משום שמתיירא להניחן בביתו כשהולך לבה"כ כדי שלא יפתחו התיבות והחדרים ויגנובו מהן אלמא דלא סמכינן אירושלמי בהיתר זה ומוטב שישב בביתו וישמור את שלו ולא ילך לבה"כ וכ"ש לטייל ממה שיעבור בלאו דהא הוצאת אבנים לוקה לב"ה כדפי' ולא מצינו שהתירו לחלל הי"ט משום הפסד ממון מ"כ בדרשות מהרי"ל וז"ל אמהר"ש אותן מפתחות שסוגר בהן אוכל נפש להשמר הן לבדן מותרין להוציאה בי"ט מחוץ לעירוב וכן הוא בעצמו הוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו בי"ט לפני שער העיר כי אמר שהדגים שלו שהכניסן לי"ט עומדין תוך הכיפה שלו להשמר ולענין הוצאת סכינים בימי חורפי ראיתי שנזהרין כשהיו הולכין לטייל חוץ לעיר בי"ט שלא היו נושאין הסכינים כלל עמהן מטעם שהסכינים אחר האכילה אין בהם צורך היום כי אין דרך לאכול בהם עוד היום אבל מ"מ חוץ לעירוב היו נושאין כי לא תקנו חכמים עירובי חצירות אלא בשבת דאסור להוציא כל דבר אבל בי"ט דשרי להוציא כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תקנו ע"ה וכ"ד הרי"ף והתו' ולא כמ"ש הרשב"א דכלים שאין בהם צורך היום כלל שאסור להוציאן והר"ן נמי כתב שיש לחלק כמו שחילקתי אלא שכתב שכדברי הרשב"א מוכח סוגי' דשמעתא והיינו דס"ל מ"ש רבה שאין עירוב והוצאה לי"ט נדחו דבריו ממה שהקשה לו כב יוסף מהוצאת אבנים כו' ולא נהירא שר"י לא הקשה אלא שאין הטעם של עיכוב והוצאה מספיק אלא עיקר הטעם משום דאמרינן מתוך כו' כמ"ש לעיל וכ"ש לחד פי' התוס' שכתבו שלישנא דאין עירוב והוצאה לא קאי כלל אעירובי חצירות ואף ב"ש מודי' בזה שאין מניחין ע"ח בי"ט אלא גרסי' עירוב הוצאה בלא וי"ו כ"ל להיות מעורב איסור הוצאה בין שאר מלאכות הנוהגי' בי"ט ובזה נדחו דברי רבה שהרי הוצאת אבנים חייב לב"ה ואף הר"ן כתב לקמן בפ"ב וז"ל ומיהו ליכא ספיקא שאם עירב מהני' ליה עיכוב להוציא מחצר לחצר אף דבר שאין בו צורך היום כלל ובלבד שיהא תורת כלי עליו וכמו שהוא דינו בטלטול ע"כ וכ"ד המרדכי וראוי היה לכל ירא שמים להניח ע"ח בי"ט כמו בשבת אלא שאין לשנות המנהג אבל מ"ע לעי מה שנהגו רוב העולם להניח עירוב חצירות בע"פ על כל ימות השנה א"כ יכלול בו ג"כ י"ט ויאמר לכל שבתות וי"ט של שנה זו ומי שיכול להניח בכל ע"ש יאמר בשבת הזה וי"ט הבע"ל להוציא נפשו מפלוגתא במידי דלית בי' חסרון כיס ולא נקרא שינוי מנהג מאחר שאינו עושה מעשה חדש:
1
דין דיה"כ צריך עירובי חצרות ושיתופי מבואות:
2
פסק כתב הרי"ף וז"ל קי"ל די"ט צריך עת"ח וא"צ ע"ח ושיתופו מבואות אבל י"הכ צריך אפי' ע"ח ושיתופי מבואות כשבת דתני אא"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביה"כ אע"פ שחייב בתענית ואסור לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה שמעינן מיניה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמערבין לגדול ביה"כ עת"ח וע"ח כשבת וכן הלכה ע"כ. ומקשין העולם מה מביא ראיה מהאי מתני' דילמא בתחומין איירי וגם רש"י ותו' פירשו דבתחומין איירי אותה המשנה שמערבין לנזיר ובפי' רא"ם ראיתי כתוב שר' ישעי' השיג על הרי"ף ועמד בתימה ונ"ל דדייק מלשון כשם שמעכבין דמשמע שהוא לשון הוה ומצוי מדלא אמר כשם שיכולים לערב כו' וכן הלשון בכל התלמוד כשהוא אומר כשם שעושין כו' משמע דבר המבורר לכל ואי איירי בתחומין לבד וכי זה כ"כ מלוי שמניחין עת"ח ביה"כ לילך חוץ לתחום והלא אינו אלא יום תפילה וסליחה בפרט מאחר שכל היום אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' ואף אם יארע במקרה אינו שייך לומר עליו כשם כו' אלא ש"מ דג"כ בע"ח ושיתופי מבואות איירי שזה היה מצוי שא"א זולתה וכבר העליתי זה בביאור לסמ"ג:
1
דין דהוצאה לצורך כותי אסור בי"ט ואפילו לשלוח לכותי ע"י כותי והוצאות תבן ותבואה מרשות לרשות לצורך בהמה אסור וכן אין עושין מורסן לעופות בי"ט ועוד יתבאר מזה בפ"ב:
2
פסק כתבו התו' בפ"ק דכתובות דף ז' ע"א ז"ל הוצאה לצורך כותי נראה דאסור ומה שנהגו עתה להוציא לצורך כותי הי' נראה לרשב"א ושום דר"ה דידן לא הוי אלא כרמלית דאין רחבו י"ו אמה וגבי י"ט לא גזרו רבנן כי היכא דלא תיקון רבנן ע"ח בי"ט כדמשמע בריש ע"ב דביצה ושוב חזר בו דמחצר שאינו מעוכבת אין ללמוד לכרמלית דחמיר טפי ע"כ ובהגמ"י כתב לשלוח לכותי ע"י כותי בי"ט כתב בא"ז דשרי פי' שאעפ"י שאסור לעשות בי"ט שום מלאכה לצורך כותי מ"מ לשלוח לכותי ע"י כותי שרי ע"כ ואינו יודע למה לפי מה דקי"ל כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לומר לעכו"ם לעשותו אפי' באיסורי דרבנן כ"ש באיסורי דאורייתא לפי מה שפרשתי. ועניין החזרת משכנות לכותי בי"ט כתבתי ש"ק דשבת סי' כ"ו ולהוציא לצורך בהמה אעפ"י שמזונת' עליך מ"מ ק"ל כר"י הגלילי דדריש לכם ולא לכותי' ולא לכלבים א"כ ממילא הוצאה נמי אסירא וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א דכיון דק"ל כר"י הגלילי אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גרועה היא לא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מד"ס ע"כ וכ"כ במרדכי דק"ל כנ"י הגלילי הילכך אסור להביא דרך ר"ה מאכל בהמה וכן אין עושין מורסן לעופות בי"ט דממעטינן מלכם ע"כ ובעניין היתר עשיית מורסן נכתוב לקמן בפ"ב אי"ה גבי לכם ולא לכלבים בסי' כ"ד:
1
דין דמוליכין חלות ומתנות לכהן בי"ט אפילו הורמו מאמש וכן בשבת וכן הדין בתרומה ומיהו כשאין יכול להוליכו לביתו אינו רשאי ליתן לכהן לאכול בביתו של ישראל אא"כ רגיל אצלו וגם צריך להודיעו מאתמול:
2
מתני' בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן בי"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום וב"ה מתירין אמרו ב"ש ג"ש חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך אין מוליכין את המתנות א"ל ב"ה לא אם אמרת בתרומה שאינו זכאי בהרמתה תאמר במתנות שזכאי בהרמתה תניא אר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין על מה נחלקו על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין וכך היו ב"ה דנין חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין את התרומה א"ל ב"ש לא אם אמרת במתנות שזכאי בהרמתה תאמר בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ומסיק בסוגי' אר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי. והטור בסי' תק"ו כתב וז"ל הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפילו הורמו מאמש ע"כ ונראה דהאי אפילו הורמו מאמש דקאמר קאי נמי אחלה ומהר"י קא"כו בא להוכיח מזה מדיוקא דגמ' לבטל דעת האומר דגבי חלה אין מוליכין בהורמו מאמש ומה צריך לראייתו והא מאחר דעסקינן כר' יוסי דאפי' תרומה דבודאי הורמה מאמש שהרי אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובשבת וכ"ש חלה ומה שלא הזכיר הטור התרומה משום דלא איירי במה שאין נהוג בינינו אבל הרמב"ם כתב להדיא כמ"ש ואין חילוק בין י"ט לשבת מדתנן במסכת דמאי פ' הלוקח מי שקרא שם לתרומת מעשר ולמעשר עני לא יטלם בשבת ואם היו כהנים או עני' למודים אצלו לאכול שרי ובלבד שיודיעם מאתמול וכתב ר"ש שהאי סתמא כב"ש בביצה בע"ק דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן כדמפרש בירושלמי אבל בלמודין לאכול שרי ומיהו לאחרי' ולר"י דאמר התם דמודו ב"ה בתרומה שאין מוליכין משום דאינו זכאי בהרמתה אתי' אפי' כב"ה ע"כ פי' אבל לדעת ר' יוסי דק"ל הילכת' כוותי' דאף בתרומה שרי ב"ה להוליך אתא מתני' כב"ש אלמא דאין לחלק בין שבת לי"ט ונחזור למשנה דקתני התם לא יטלם בשבת דמפ' התם בירושלמי דלא יטלם ר"ל דלא יתנם והיינו אין מוליכין דקתני הכא במתנו' והא דלא קתני אין ומוליכין לאשמועינן דאפילו בביתו לא יתנם אלא בלמודים אצלו ובלבד שיודיעם וקא מסיק התם דהוא ילפינן מהיא והיא ילפינן מהוא וכתבו התו' והוא ר"ש הוא י"ט והיא שבת וה"ק דהיא דשבת ילפינן מהוא דאין מוליכין דאיירי בי"ט כ"ל לא יטלם דקתני היינו אין נותנים כמו אין מוליכין דהכא והוא ילפינן מהיא דוקא מה שמתירין ב"ה היינו כשרגילין לאכול אצלו אלמא דאם אין לימודים לאכול אצלו לא יתנם אפי' אם יבא הכהן לביתו משום דלא סלקא אדעתא דבר איניש למיכל פיסתיה בבית' דחברי' ויסברו העולם שהוא חרם אותה בי"ט ולכך הוא אוכל בביתו עוד פי' הר"ש התם ומה"ט נמי בעי מתני' שיודיעם אפי' למודין לאכול אצלו לא ס"ד לאכול אצל חבירו בשבת אא"כ הודיעו מע"ש ועוד דפעמים אינו טהור ואסור בתרומה ועני נמי אין ראוי לטמא טהרותיו של חבירו ע"כ והדברים צריכין ביאור נהי דב"ה ס"ל מוליכין להדיא אפילו לביתו של כהן מ"מ היכא דאין מוליכין כגון כ"ה או כרמלית מפסקת או מבוי שאינה מעורבת אסור ליתן לכהן שיאכל בביתו של ישראל מטעמא דב"ש שיסברו העולם שהוא תרם דב"ה ל"פ על ב"ש אלא לעניין זו הולכה דב"ש אין מתירין הולכה משום טירחא או משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות לא בשבת ולא בי"ט וב"ה מתירין אבל לענין שאסור ליתנם לכהן לאכול בביתו אא"כ בלימודין אצלו וכו' בזה הושוו ב"ש וב"ה ומש"ה כתבו הפסיקתות שאסור לכהן לאכול בביתו של ישראל אא"כ רגיל לאכול אצלו וצריך להודיעו מאתמול ואין להקשות א"כ אמאי כתב ר"ש בפי' דסתמא דמתני' דהתם קאי כב"ש דילמא אפילו כב"ה ודוקא בביתו של בעה"ב קאמר שלא יטלם משום דס"ל דלא יטלם סתמא משמע בין להוליך בביתו של כהן או אפי' לאכול בביתו של ישראל וכדפי':
1
דין דמוללין מלילות ומפרכין קטניות דהיינו שמפרשין השרביטין ומוציא הזרע ועושה כן כלא שום שינוי ומנפח מעט מעט ואפילו בקנון ותמחוי אכל לא בנפה יה ובשבת אסור למלול כ"א ע"י שינוי בראשי אצבעותיו ודין הכניס שבלים לעשות מהם עיסה אוכל מהם ארעי ופטור מן המעשר קודם שיעשה מהן עיסה אכל אש הכנים למוללו במלילות הוקבע למעשר ואסור לאכול עראי ובארנו דמעשר ראשון שהקדימו בשיבלים פטור הלוי מתרומה גדולה:
2
אושפיזיכניה דרבא ב"ר חנן ה"ל איסורייתא דחרדלא פי' חבילות של חרדל בשרביטין והזרע בתוכו אתא לקמיה דרבא בכ"ח א"ל מהו למפרכינהו למיכל מיני' בי"ט לא הוה בידיה אתא לקמיה דרבה א"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות בי"ט פירש"י היינו שהוא מפרר השרביטין ומוציא הזרע איתיבי' אביי המולל מלילות בע"ש למחר מנפח מיד ליד דרך שינוי אבל לא בקנון ותמחוי והמולל מלילות מעי"ט למחר מנפח על יד ע"י ואוכל ר"ל מעט מעט כפי מה שראוי לאכול היום ואפי' בקנון ותמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה משום דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר ומקשה מעי"ט אין אבל בי"ט לא ומשני ה"ה דאפילו בי"ט נמי שרי ואיידי דתני רישא מע"ש תנא נמי סיפא מעי"ט ומסיק לקמן בסוגי' כיצד מולל פי' בי"ט והג"ה מן המחבר ז"ל עצמו. זהו דעת התו' וקצת המפרשי' דהאי כיצד מולל בי"ט מיירי ואפ"ה צריך שינוי אבל בשבת אסור אפי' ע"י שינוי אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בפ' מפנין סוברין דהאי כיצד מולל כו' בשבת איירי ושם הוא דבעי שינוי אבל בי"ט מותר למלול כדרכו בלא שום שינוי וכן הסכים המ"מ וכן יראה מדעת הר"ן והטור ועיקר אביי משמיה דר"י אמר חדא חדא פי' בין אגודל לאצבע ורב אויא משמי' דר"י אמר חדא אתרתי פי' בין אגודל לשתי אצבעות כבא אמר כיון דמשני אפי' חדא אכולהו כמי כיצד מנפח פי' בשבת אמר ר"א בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה פי' אבל לא בכפו מחכו עליה במערבא כיון דמשני אפילו בכולא ידא כמי וכדאמר ר"א מנפח בידו א' ובכל כחו תו מסיק תניא הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור מן המעשר פי' קודם שעשה מהן עיסה אבל הכניס למוללן במלילות ר' מחייב ור' יוסי פוטר והילכת' כר' מחבירו שאם הכניס שיבלין כדי למוללן במלילות הוקבעו למעשר ואסור אפי' אכילת עראי וכ"פ הרמב"ם אמר אביי מחלוקת בשבלין אבל בקטניות דיש הרבה ב"א שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדירתן הילכך הכנסתן בחבילים זהו גרנן וד"ה איסורייתא טבלא א"ד אמר אביי מחלוקת בשבלין אבל בקטנית סתם הכנסתן למירוח וד"ה איסורייתא לא ובלא מיתיבי מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל פי' מין קטנית הוא ומעט נותנין בקדרה ליתן טעם ה"ז כותש ומחשב פי' מאומד כמה זרע יש בהן ומפריש על הזרע ואינו מפריש על העץ ואעפ"י שטעם עלו ופריו שוין לא חייבוהו רבנן במעשרות אלמא איסורייתא טבלא ומשני הב"ע בטבול של תרומות מעשר פי' לוי שקדם והלך אצל ישראל ונטל מעשר ראשון ממנו בחבילין והואיל וחל על חבילין הללו שם מעשר נעשו אצלו מעשר גמור להפריש מהם תרומות מעשר מן המעשר שעל הלוי להפריש והיא במיתה וכל תורת תרומה עליה דתרומה קריה רחמנא וכדר' אבהו ארשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שמו טובלו לתרומות מעשר ופריך מאחר דאיירי בלוי שנתחייב מיד דהא שמו גרם א"כ כותש ל"ל לימא כי היכא דיהבי לי הכי יהיבנא לך ומשני אמר רבא קנסא פי' על שהקדים וגרם להערים לעבור על ד"ת שהמשנה סדר המעשר עובר שלאו מלאתך ודמעך לא תאחר דה"ק לא תאחר תרומה להקדים לה מעשר תנ"ה בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה איתן גורן ענבים עושה אותן יין זיתים עושה אותן שמן ומפריש עליהם תרומת מעשר ונותנן לכהן ופסק הרמ"בם כא"ד דאיסורייתא דקטנית לא טבלא ור"ש הקשה דלא מצינו א"ד כה"ג סברות הפוכות ומש"ה דחק ליישב דללישנא קמא דאמר ד"ה טבלא איירי במפרש שהכניס למוללן במלילות אבל בסתמא לא ולל"ב דאמר ד"ה לא טבלא איירי בהכניס סתמא אבל במפרש פליגי וכל הסוגיא אזלא אליבי' בדחיקא וגם השאלה במקומה עומדת דס"ס סברות הפוכות דללישנא במפרש קטנית עדיפא משיבולין ובלישנא דאיירי בסתמא שיבולין עדיפא מקטנית דהא בשיבולין פליגי ובקטנית כ"ע מודו דלא טבלא ע"כ נראה שמחמת קושיא שהקשה אין לבנות עליה יסוד כדי לסתור הפשט ואיירי בהכניס להדיא לכך אבל לא בסתמא ומ"מ א"צ להוציא בשפתיו אפי' במחשבה סגי מאחר שהיא באה עם המעשה שהכניסה לכך תו מסקינן אמר רשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין פטור הלוי מתרומה גדולה שנא' והרמותם ממנו תרומות ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א"ל רב פפא לאביי אי הכי אפילו הקדימו בכרי כמי א"ל עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו את תרומת ה' פי' להכי כתוב כל למימר דכל צד תנומה המוטלת בו יתן ומסתברא דמוקמינן האי קרא אהקדימו בכרי משום דהקדימו בכרי כבר נעשה דגן ומשבא לכלל דגן חלה עליו חובת כהן דכתיב ראשית דגנך:
1
דין דתבלין נידוכין בי"ט כדרכן במדוכת אבן בלא שינוי הישא דלא ידע מעי"ט מה יבשל אבל היכא דידע לא ידוך כ"א ע"י שינוי והמלח והמורי"קא בכל ענין רישין שינוי והטיית הכלי חשיב שינוי והשומין מותר לדוך כלא שינוי אסור לדוך שקדים כדי להוציא מהם מרק הדומה לחלב:
2
מתני' בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ פי' הבוכנא שדכין בי כדרכו וא"צ שינוי והמלח פי' במקום שיש מלח גסה בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה או ידוכנו בעץ פרור עי' כף גדולה הוא שקורין פוק"יא דמלח בעי שינוי וב"הא תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ דמלח בעי שינוי אבל סגי בהאי שינוי זוטא ופריך דכ"ע מיהא מלח בעי שינוי מ"ט רב הונא ורב חסדא ח"א כל הקדירות לבישולן צריכין מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדירות צריכין תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר וח"א כל התבלין מפיגין טעמן אם ידוכן מאתמול ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו אב"א דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי לל"ק בעי שינוי ולל"ב לא בעי שינוי א"כ במורי"קא כגון שמתבלין הקדרה בכרכום ואינו מפיג טעמן אם נדוך מעי"ט והוא לא היה ידע מה יבשל מחר לל"ב בעי שינוי לל"ק לא בעי שינוי ומסיק אר"י אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפי' מלח ופריך והאמר מולח בעי שינוי ומשני הוא דאומר כי האי תנא דתניא אר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנידוכין שנידוכן כדרכן ומלח עמהן עי' ולא בבת א' אלא בפעם א' זא"ז לא נחלקו אלא לדוכה בעני עצמה שבש"א מלח בפך ובעץ פרור דהיינו שינוי ועוד חומרא אחרת דוקא מעט מלח המספיק לצלי אבל לא לקדירה וב"ה ס"ל שנדוכה אף המלח בפני עצמה וכדרכה בלי שינוי ולא עוד אלא אפילו הרבה מלח המספקת לכל דבר ואף שב"ה לא אמרו אלא לכל דבר דהיינו אפי' לקדירה ולא אמרו להדיא דאפי' בפני עצמה נידוכה כדרכה מ"מ פירש"י שיטת התלמוד כך הוא דדומיא דלא נחלקו קאמר דנחלקו וכי היכא דלא נחלקו על התבלין ומלח עמהן שנידוכן כדרכן ביחד בלי שינוי דומיא דהכי נחלקו ב"ש וב"ה על מלח בפ"ע לדוכה כדרכה בלא שינוי וכן פי' התו' בשמו א"ל כב אחא ברדלא לברי' כי דייכת מלח אצלי אצלויי ודוך פירש"י הטה המדוכה על צדה דס"ל כשמואל דאמר נידוכה כדרכה במדוך של אבן ומיהו שינוי זוטא בעי לשניהם. ותימא א"כ כמאן ס"ל אי כתנא דמתני' לא שרי כלל בהצלאה אלא במדוך של עץ ואי ס"ל כתנא דברייתא דב"ה מתירין לכל דבר אפילו כדרכה וכדפרי' וכתב הר"ן דרב ס"ל כשמואל וכתנא דבריית' אלא שמחמיר הי' בדבר וכן משמע לישנא דר' ששת דשמע קול בוכנא ואמר זה לא מגואי דביתאי ר"ל שבביתו הי' מחמירין בדבר והנה מ"ש שהיה מחמיר בדבר ובאצלויי יפה כתב שהלשון הכי משמע דחומרא הוא דעביד מדמסיק כ"ש זה לא עושין בתוך ביתי דמשמע מיהא בשאר בתים עושין דמשמע חומרא בעלמא יפה כתב אבל לא מטעמיה כי ל"ל להחמיר במילי דרבנן בכדי אלא נראה שרב סבר כר' יוחנן דהלכה כסתם משנה דמלח בעי שינוי ואם מדוך של עץ הוי שינוי ה"ה הטיי' במדוך של אבן והא דנקט במתני' במדוך של עץ רבותא הוא דאפי' שינוי כה"ג מהני שאינו ניכר שהוא משום שינוי דשמא אין לו מדוך של אבן כ"ש הטיי' דידעי כ"ע שאין דרך לדוך בהטיי' א"כ שינוי המינכר הוא וכן יראה מדעת הטור שכתב להדיא ולדעת התו' גם תבלין ופלפלין צריכין הטיי' אם יודע מעי"ט כמה קדרות רוצה לבשל ואעפ"י דבמתני' לא מצינו האי שינוי דהטיי' כלל כ"א במדוך של עץ גבי מלח וממילא אם ידע כמה בעי לבשל חזר התבלין להיות כמלח ובעי מדוך של עץ אלא כדפי' ומש"ה אמר ר"ש זה לא עושין בביתי אעפ"י שבמקומו הי' נוהגין היתר כשמואל שכל התבלין נידוכין כדרכן מ"מ הוא הי' מחמיר כר' יוחנן דפסק כסתם משנה וכרב דא"ל לרב אחא אצלויי ע"כ הסוגיא והנה הרי"ף לא הביא דברי כב הונא ורב חסדא משום דלא ס"ל כוותייהו וז"ל אר"י אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפי' מלח א"ל רב אחא ברדלא לבריה כי דייכא אצלי אצלויי ודוך והא דרב אוקמא רבוותא במלח אבל תבלין לא בעי הצלאה ומסייע הדין סברא מהא דאמר ר"ש שמע קול בוכנא הדוכה מלח אמר האי לאו מגואי דביתאי הוא ומקשי' דילמא אצלי אצלויי ודוך שמעי' דהוי צליל קליה והדר מקשי' דילמא תבלין הוה שא"ל שינוי ופריק תבלין מנבחי קלייהו עי' כשהן משתברים הגרעינין כשמע קולן במדוכה כמנבחים קרו"ינשט ומדקא מקשי' ודילמא אצלויי מצלי ודוך ופריק שמעינן דהוה לליל קלי' והדר מקשי' ודילמא תבלין שמעי' דתבלין לא בעי הצלאה וממילא שמעינן דהא דאר"א ברדלא אצלי ודוך לענין מלח קא"ל אבל תבלין לא בעי הצלאה והכי איפסקא הילכת' בהלכות פסוקות ובה"ג ע"כ ותימא אמאי פסק כשמואל דס"ל כתנא דברייתא והלא ר' יוחנן עסק בכל הגמרא הלכה כסתם משנה נמלא שתלוי דין זה בפלוגתא דשמואל וכ"י וק"ל כר"י נגד רב ושמואל כדאי' בפ' מ"ש ועוד לישנא דתלמודא משמע הכי מדקאמר הוא סבר כהאי תנא ולא קאמר משום דק"ל כהאי תנא או דליתא למתני' מקמי האי ברייתא אלא דשמואל הוא דס"ל כר"מ ואנן ק"ל כסתמא דידן וא"כ הלכה כרב הונא ורב חסדא דמפרשי' למתניתי' ומ"מ לתרווייהו פלפלין נידוכין כדרכן מדקאמר מוריקא א"ב ולא קאמר פלפלין א"ב מכלל דפלפלין מפיגין טעמן ובין לכ"ה ובין לר"ח נדוכין כדרכן במדוכה ובמדוכה של אבן וכן תני' בהדיא בתו' הפלפלין כתבלין והא דאמרינן בע' תולין אמר כב הונא הני פלפלין חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי תרי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא התם בשבת איירי הכא בי"ט ולא כפיר"שי בי"ט איירי וכן פי' כ"ח והשאלתות דא"כ ה"ל לפרושי כיון דכולה מסכת' איירי בשבת ובפרט לפי מה שעי' דבי"ט נדוכין כדרכן א"כ בע"כ התם בשבת איירי והא דאסרינן לקמן בע"ב סי' ל"ח לטחון פלפלין ברחיים שלהם כחיים שאני דמחזי כעובדא דחול זהו שיטת ר"י וכתב עוד וצריך ליזהר שלא לדוך תבלין כדרכן היכי דידע מאי קדירה בעי לבשולי דלא ידעינן כמאן הילכת' וא"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד ומיהו שומין ודאי מותרין לדוך כדרכן דמתקלקלין ביותר אי עביד ליה מאתמול ועוד אמרינן בע' כל היד השום קלוף שעבר עליו הלילה האוכלו מתחייב בנפשו דרוח רעה שורה עליו וכאשר פרשנו הכי אית' בירושלמי ר' אמי בשם ר' יוחנן השום והשחליים והחרדל נידוכן כדרכן משמע נמי דוקא הני אבל אחריני לא והיינו דלא כשמואל ומ"מ כתבו התו' אשר לפנינו וכן בהג"א שהמחמיר לדוך פלפלין מעי"ט הרבה ביחד. יתברך באלהי המיוחד. והטעם לפי שעינינו רואות שהפלפלין אינן מפיגין טעמן וכן עושין בקדרות של מלח ודקדוק דלא קאמר פלפלין א"ב כמו מוריק"א אין זה יסוד לבנות בנין עליו דחד מינייהו נקט שוב מצאתי בדרשות מהר"יל אמר מהר"ש לדוך פלפלין בי"ט יש מתירין משום דמפיג טעמא בלינה ויש אוסרין שמא ידוך יותר מכדי צרכו בסמ"ק עוד כתב שם שמהר"יל שאל מרבו מהר"ש אם לדוך שקדים בי"ט כדי להוציא מרק מהן שדומה לחלב ולא רצה להתיר כי אמר אפשר לעשות מעי"ט גם אם קצת מפיג טעמו בלינה ע"כ ולא ידענא למה החמיר אם קצת מפיג טעמו סגי בהכי דלא משמע בסוגיא שבעינן שמפיג טעמו כל עיקר ומ"מ נראה שיפה עשה שאסר שדומה לסחיטת פרי לעשות משקה ואעפ"י שאינו דומה כלל לסחיטת אשכול ושאר דברים דהתם המשקה והלחלוחית אגור בתוכו אבל השקדים הם יבשים ומרוב דכייתם נסחט מהם המרק ודומה לחלב הוא מ"מ שם מאכל עליו בלשון ב"א ודומה לסחיטת פירות לעשות משקה מהם דאסור בי"ט כמ"ש הסמ"ג וז"ל ראיתי כתוב בה"ג קדמנאה דר' האי גאון שרי למיעבד בי"ט מידי דאשתי ביומי כי מיפא ובשולא וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא ע"כ ואיני רואה היתר סחיטה בי"ט אלא כעין שביארנו וכ"כ מורי ר"י בשם ר' יצחק:
1
דין דכל אוכל נפש מותר ע"י שינוי אפילו אינו מפיג טעמו ואפשר לעשותו מעי"ט והחרדל מן הדין מותר לטחון אותו ברחיים והפלפול אשור לטוחנו ברחיים ובארנו דיש ללוש ור"י מזלך מעי"ט משום שהם טובים יותר אש רוצה לגרור גבינה בכלי שהוא מורג חרוץ כעל פיפיות עריך שינוי ואם אינו מפיג טעמו דינו כתבלין:
2
פסק כתב הסמ"ג וז"ל מדתנא והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת ע"י שינוי אפי' בדבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשותו מעי"ט וי"מ דהיינו דוקא לחד אמורא שאמר מלח אינו מפיג טעמו תבלין מפיגן טעמן כדלקמן דלאידך לישנא דאמר לפי שאדם יודע כמה קדירתו צריך מלח לכך צריך שינוי ליכא למשמע מיניה דשמא מלח מפיג טעמו וא"כ הוא תימא שכבר כתבתי שר"י פוסק להחמיר בשתי הלשונות ולפ"ז אין ראייה בכורה להתיר ומ"מ כראה דלק"מ דאף להאי מ"ד מלח אינו מפיג טעמו הוא שרי אפילו בלא שינוי ותדע מדעבד בגמ' תרתי איכא בינייהו כו' והאי א"ב דאוכל נפש כו' לא עבד ש"מ דכל אוכל נפש מותר ע"י שינוי א דבעי שינוי הניכר' כתב הרב המגיד בשם הרש"בא שאסור לטחון החרדל ברחיים שלו שהרי זה דומה לשחיקת הפלפלין שאסורה משום עובדא דחול אבל נדוך הוא כדרכו וכ"כ הר"ן בשמו אבל המרדכ"י כתב בשם רבינו יקר דמותר לעשות חרדל בריחיים שלנו בי"ט ע"כ ודבריו נראין עיקר שמן הדין היה ראוי להתירן אפי' ברחיים מאחר שמפיג טעמו ככל התבלין אלא שמחזי כעובדא דחול ולא אמרינן זה אלא בפלפלין שדרכן בכך אבל חרדל שאין דרכו לטחון ברחיים אין לך שינוי גדול מזה. ולקמן בע' המביא גבי דדרו באגרא כו' פי' התו' דסגי בשינוי אפילו להחמיר דנפיש בטירחא כ"ש הכא דזוטרא בטירח'. מ"כ בדרשות מהר"יל וז"ל אמר מהר"י סג"ל שכך מ"כ בספר סמ"ק שיש ללוש עיסת ורימ"זלך מעי"ט לצורך י"ט דאיפשר ואדרבה הישנים יותר טובים מחדשים ע"כ וכתב הכלבו שהגרגר שקו' אור"יגה אסור לעשות בי"ט לעי שהעשייה מבערב טובה ע"כ והרי"בש כתב שנשאל אם מותר לגרור הגבינה בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות והשיב דנראה שצריך לעשות איזה שינוי דומיא דמלח שהרי אם היה עושה מעי"ט לא היה מפיג טעמא ואם הוא שמפיג טעמא א"צ דומיא דתבלין ע"כ:
1
דין אין כותשין החיטי' במכתשת גדולה אבל במכתשת קטנה מותר בח"ל ובא"י אפילו בקטנה אסור והיכא דאיכא חשש פריצותא דעבדי' שיעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו אסור אף בח"ל:
2
ת"ר אין עושין טי"סני בי"ט עי' שכותשין החיטי' עד שנחלק אחד לארבעה ואין כותשין במכתשת ומפרש בגמ' דה"ק מ"ט אין עושין בי"ט לעי שאין כותשין במכתשת כלל עי' בין גדול ובין קטן והא דתניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה דהוי כלאחר יד דאינו אלא לתבלין ומפרש כבא דהלכתא כוותיה ל"ק הא לן והא להו כגון בני א"י שיש להם עבדי' שמזלזלים בדבר וכותשין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו ולפ"ז האידנא אפילו לבני א"י שרי דלא שכיחי האידנא עבדים. אבל הס"מג תפס דברי הרמ"בם וכתב שבא"י אפילו הקטנה אסורה לפי שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותו בעי"ט אין בכך הפסד. תו מסיק רב פפא איקלע לבי מר שמואל אייתי ליה דייסא ולא אכל ופריך והלא במכתשת קטנה עבדוה ומשני דחזייה דהוה דייק טפי דלמא מאתמול עבדוה דחזייה דהוה קליף צהריה פי' מראיתו היה קלוף ולבן ואב"א שאני מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי פי' שאיל לו עבדי' והיה מכיר בהו דלא מעלי לי האי:
1
דין הבורר קטנית בי"ט בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי ולא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה וה"מ שמותר לברור הפסולת כשאוכל מרובה על הפסולת אבי פסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם היה טירחא בברירת הפסולת מתוך האוכל יותר מן האוכל מתוך הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה על הפסולת בורר את האוכל ומניח את הפסולת:
2
מתני' הבורר קטנית בי"ט בש"א בורר אוכל אוכל ובה"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה ר"ג אומר אף מדיח פי' במים ושולה פי' הפסולת צף למעלה ובגמ' תניא אר"א בר צדוק כך הי' מנהגן של בית ר"ג שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליהן מים ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה וכתב מהר"י קאר"ו וז"ל וכתב הרמב"ם בפי' המשנה דאין הלכה ככ"ג וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שלא הזכירו זה וטעמם משום דמשמע דפליג את"ק והלכה כת"ק דסתם לן תנא כוותי' אבל ר"י פסק ככ"ג ונראה טעמו משום שאמר ראב"צ כך הי' מנהגן של בית כ"ג וכו' ומעשה רב ע"כ ולא נהירא נהי דמעשה רב הוי הכרע היינו היכא דאיתמר דעבד עובדא כו' אבל הכא כך היו נוהגין על פיו ואין זה כ"כ הכרע ועוד אפי' את"ל דהוי הכרע היינו בין תנאי או אמוראי דלא ברירא לן כבר הילכת' כמאן אבל הכא דברירא לן כבר הילכת' כת"ק בכל דוכתא לית כאן הכרע משום מעשה לבטל ולסתור פסק הלכה הקבוע בתלמוד תניא אר"ג בד"א דשרי ב"ה ליטול פסולת ממש ולהשליך כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ופריך פסולת מרובה על האוכל מי איכא ואן דשרי עי' אפי' לטלטלו והא בטילי לי' מיעוטא לגבי כובא והוי ככולהו פסולת ולא חזי ומשני ל"צ דנפיש בטירחא וזוטרא בשיעורא ופרש"י שישנו דק וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על הפסולת הוא דקאמרי ב"ה נוטל הפסולת דמיעוטא בטירחא הוא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של אוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת וכתבו תו' דהכא משמע דבורר אוכל לאו היינו ברירה לב"ש ואף ב"ה לא פליג עליה בהאי אלא דס"ל דבי"ט בורר כדרכו מאחר שהותרה אוכל נפש אף זה בכלל ותימה דבמסכת שבת קאמר מה דרכו של בורר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שינוי וכתבו התו' בשינוייא בתרא שהוא עיקר וכ"כ בפ' כלל גדול דהתם הפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוא אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה ובגמ' דפריך דפסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי עי' אפילו בטלטול יהא אסור הי' יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מיני' פריך דאפילו אוכל יהא אסור דבטל מיעוטא לגבי כובא והוי ככוליה פסולת ע"כ ולפי דבריהם הללו צריך שיהא לעולם האוכל מרובה על הפסולת בשיעורא וכ"ד הרא"ש ומש"ה כתב הטור בסי' תק"י וז"ל הבורר קטנית או שאר דברים אם יש טורח בברירת האוכל יותר מן הפסולת כגון שהאוכל מרובה בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ודוקא כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותו ומשכחת לה באוכל מרובי' ואפ"ה יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק כדפרי' אבל אם הפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו שהאוכל בטל ברוב ע"כ אבל התו' כתבו בס"פ נוטל שהוכיח כ"ת מן הסוגיא הכי אוכל מרובה על הפסולת הוי פסולת כבטל לגבי כובא ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי האוכל והא דמוקי לה בספ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא וזוטר' בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולאפוקי מפרש"י שפי' דקאי אפסולת ולא אאוכל ע"כ ולפי פי' ל"ל מה דמקשה הגמ' פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ה"פ מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת מתוך האוכל ומה הוצרך רב הונא אמר רב להשמיענו פשיטא שכן הוא דאפי' ב"ה מודים בה דילמא יטריח טירחא יתירה בחנם בי"ט כיון דיכול למעט טירחא בברירת האוכל וי"ס דגרסי פשיטא א"כ מבואר בדבריהם דלית להו סברת רש"י שכתב דהיכא דפסולת מרובה כו' אסור לטלטלו כו' אלא סוברים אעפ"י שפסולת מרובה על האוכל מותר לברור האוכל ולא אמרינן שהאוכל בטל לגבי פסולת והר"ן נמי פי' כדברי כ"ת דלא נאסר האוכל אגב פסולת והמקשה דפריך מכח פשיטא פריך כדפרישי' אלא שהתירוץ דמשני ל"צ דנפיש בטירחא כו' לא פי' על האוכל אלא על הפסולת כפרש"י וכתב נמי אח"כ י"מ דקאי על האוכל והיינו כפר"ת וכתב בסוף דאפשר דתרווייהו איתני' ולי נראה לפרש הכל כפר"ת דפריך פשיטא כמו שפי' ומאי דמשני כמי ל"צ דנפיש בטירחא ונפיש נ"ל וזוטרא בשיעורא קאי על האוכל ולא על הפסולת כפירש"י והשתא מתישב שפיר האי בד"א דקאמר ר"ג וה"פ ל"ש שב"ה הקילו משום שמחת י"ט לברור כדרכו וליטול הפסולת בלא שינוי כשהאוכל מרובה וכו' וכדי שלא יטריח הרבה אבל כשהפסולת מרובה על האוכל והאוכל אינו מרובה אלא בטורח ד"ה שנוטל האוכל ולא חיישינן לטירחא יתירה מאחר שהפסולת מרובה על האוכל בשיעור אינו ראוי לברור הפסולת מתוך האוכל אבל אם נפרש דקאי על הפסולת שמרובה בטורח וזוטר בשיעור שד"ה נוטל האוכל אין זה מדרכי בד"א שבגמ' דמשמע בכל דוכתא שבא לשנות הענין וזהו כמעט ענין א' הוא דלעולם אמרינן שלא ירבה בטורח ומ"מ נ"ל ג"כ שהדין דין אמת שאם הפסולת מרובה בטורח וזוטר בשיעור שיטול האוכל ולא ירבה בטורח וכמו שפי' הר"ן דתרווייהו איתני' והרמב"ם תפס פי' הר"ן שכתב בראשונה דהיינו מאי דפריך פשיטא כפר"ת ובמאי דמשני ל"ל דנפיש בטורח כו' סבר כפרש"י שכתב דאעפ"י שפסולת מרובה על האוכל מותר לברור האוכל ולא אמרינן שהאוכל בטל לגבי הפסולת וכן סובר הרמב"ם אלא שבעי' כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא פי' כרש"י שהכי כתב וז"ל הבורר קטנית בי"ט בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם הי' טורח בברירת הפסולת מתוך האוכל יותר מן האוכל מתוך הפסולת אעפ"י שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת ע"כ וכן עיקר והנה לפר"ת אין חילוק בין שבת לי"ט להא דאמרינן שבה"א בורר כדרכו שנוטל הפסולת מתוך האוכל וכשאוכל מרובה על הפסולת שאף בשבת כן הוא צ"ל לפר"ת הא דקתני ב"ה בורר כדרכו הפסולת דמשמע משום שמחת י"ט התירו היינו ר"ל דשרי בקנון ותמחוי משא"כ בשבת אעפ"י שנראה שא"צ לאלתר אלא לבו ביום הכי דינו כמו אופה ומבשל וכמ"ש המ"מ ולדעת הרמב"ם הבורר מסולת מתוך האוכל בשבת לעולם חייב וכ"ד רוב המחברים כפר"ת שלא חילק בין אוכל מרובה בין פסולת מרובה לעולם הנוטל פסולת מתוך האוכל אפי' ביד ולאלתר חייב וחלילה להקל בענייני חיובי סקילה ואע"ג שבפ' נוטל משמע להדיא דאף גבי שבת היכא דאוכל מרובה על הפסולת דשקיל ליה לפסולת היינו בדבר שאין שייך בו ענין ברירה כמו אבן ע"פ חביות אלא משום טירחא מרובה כה"ג הוי שקיל אבן אי מרובה הטורח באוכל כתב המ"מ וז"ל בע"ג מהי"ט כתב הרשב"א ז"ל שמה שאמרו גבי המולל מלילות בי"ט מנפח על יד ע"י ואפילו בקנון ואפי' בתמחוי אבל לא בנפה ולא בטבלא ולא בכברה מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה בי"ט ומתוך הטעם הזה יצאו לו שכל מה שיש בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח בו ביום אפי' בי"ט אסור וכן הדין בב' מיני אוכלין וכבר יתבאר בפ"ח מה' שבת במה שיש חיוב חטאת בשבת ואני אומר כבוד הרב במקומו מונח שאין כל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת אסור בי"ט שהרי ברירת פסולת מתוך האוכל אפילו ביד יש בזה חיוב חטאת בשבת כנזכר בפ"ח מה' שבת ובי"ט מותרת על הדרך שנתבאר ולא אסרי כפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים רבים וכפירש"י ז"ל וזהו שלא הזכירו כלל בי"ט בורר לאלתר או לבו ביום אלא הני דינו כאופה ומבשל שמותר לאכול בו ביום ולשון דברי ב"ה מורה כן שאמרו בורר כדרכו ולא חלקו וזהו שבהלכות ובדברי רבינו לא נזכר חילוק זה כלל כנ"ל ועיקר ע"כ ודבריו נכונים וכתב הרא"ש ונראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומונחים עדין בקליפתן אעפ"י שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי שם פסולת עלייהו כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפירי ולא דמי לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל ע"כ ולכאורה נראה דליכא נפקות' בהאי פיסקא דלא כתב הרא"ש אלא להוציא מכלל שלא יהא אסור כולו בטלטל כפירש"י אבל לפי מה שפי' דלא נאסר בהכי ואין חילוק בין פסולת מרובה אלא לענין בורר אף הכא נקרא הקליפות פסולת והאוכל אוכל דלא גרע מבורר אוכל מתוך אוכל דמה שרוצה לאכול עתה נקרא אוכל והשאר פסולת וכ"ש כה"ג אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מתוך האוכל דהיינו משום שהם שני מינים כפסולת ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו ע"כ. מ"כ בדרשות מהרי"ל ולדוך מצה בי"ט של פסח מותר דק"ל אין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר הפירורין הגדולים מתוך הקטנים כי איסור בורר יש נמי באוכלין ע"כ ותמה אני אם יצאו הדברים מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שלכתחילה טוב ליזהר למעט הטירחא וא"כ הכא דממעט בטירחא אם ניטל פירורים הגדולים פשיטא דשרי אף לד"ה ועיקר דיני ברירה דשבת לענין חיוב ולענין פטור אבל אסור ומותר לכתחילה כתבתי הכל בע' כלל גדול סי' י"ב:
1
דין דמשלחין שי"ט בהמה חיה ועוף דיין ושחוטין ומשלחין יינות ושמנים וסלתות וקטניות אכל לא את התבואה כין עשוי לצורך אדם בין לצורך בהמה ואותן הדברים שמותר לשלוח לא ישלח כג' ב"א בין בזא"ז בין בערבוביא ואפילו ג' ב"א כנ' מינים אסור בהולכין בכיון בזא"ז:
2
מתני' בש"א אין משלחין בי"ט אלא מנות ובה"א משלחין בהמה חי' ועוף חיין ושחוטין משלחין יינות ושמנים וסלתות וקטנית אבל לא את התבואה וכ"ש מתיר בתבואה תנא ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות עי' מאכל חטים שעורין ליתן לפני בהמתו ועדשים לעשות מהן רסיסי' פי' מאכל עדשי' וכתב הרא"ש מדהבי' הרי"ף ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי פי' והלא הלכה כת"ק בכל דוכת' שהוא רבים ובה"ע ז"ל כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' אתיא ר"ש בשיטת ר"ע במה דדריש נ"ע לכל נפש אף נפש בהמה בכלל וכן סבר ר"ש אף אוכל נפש בהווה בכלל ות"ק דאסר ס"ל כר"י הגלילי ונ"ל דגמ' דידן פליגא הירושלמי דטעמא דכ"ש מפרש גמ' ומשום דחזי למיעבד מינייהו מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לעי שאינם ראוים למאכל אדם כקיטניות והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק וכן עיקר ע"כ ודבריו צריכין ביאור מה רצה להביא בדברי בעל העיטור מאחר שעדיין לא הכריע אם הלכה כת"ק והי' לו להביא דברי רמב"ם בתחילה שפסק כת"ק ואח"כ היה לו להביא דעת בה"ע ודעתו פי' פלוגתייהו אלא כראה בעיני דהכי הוא הצעת הדברים ובה"ע כתב דת"ק הוא כדמפר' בירושלמי דאתי' כר"י הגלילי וכ"ש ס"ל כר"ע וא"כ ממילא הלכה כת"ק דהא לקמן בפ"ב פסקינן הלכת' כר"י הגלילי אלא שלפ"ז אינו אסור אלא לשלוח דורון לצורך בהמה אבל אם עשוי לצורך אדם שרי כגון לודיות ורסיסי' ע"כ כתב הוא דלית' לדירושלמי מקמי גמ' דילן דמשמע דאסור לת"ק אפי' אם הוא לצורך מאכל אדם מאחר שאינו ראוי כדרכו כמו קטנית וא"ל א"כ אין ראי' להיות הלכה כת"ק מאחר סברא פליגי ע"כ כתב שהרמב"ם פסק לת"ק וא"כ הלכה שאסור לשלוח תבואה בכל עניין בין עשוי לאדם בין עשוי לבהמה וכ' ישעי' פסק שמותר לשלוח שעורין הראוין לבהמה ולית' כפי מה שפסקנו דאין הלכה כר"ש ור"ש מתיר במאכל אדם ובמאכל בהמה ות"ק פליג בתרווייהו ומסיק בסוגי' תנא ר' יחיאל ובלבד שלא יעשה שורה ואין שורה פחות ומג' ב"א פירש"י משום דאוושא מילתא ונראה כמוליכו למכור בשוק והר"ן עי' בשם ר' אפרים מפני שנראה כאילו א' הוא מוכר והב' לוקח והג' סרסור ע"כ ולכל אילו הטעמים אין חילוק בין הולכין זא"ז או בערבוביא דהטעם משום אוושא מילת' או כטעם ר' אפרים אבל הרמב"ם ז"ל לא כ"כ וז"ל ובפ"ה מהי"ט לא ישלחנו בשורה כו' כיצד הרי ששולח לחבירו יינות או בהמות ביד ג' ד' ב"א כא' בזא"ז וכולן הולכין בשורה א' ה"ז אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע"כ וכ"כ הסמ"ג אחריו ומ"מ נראה דלאו דוקא בהכי מדקאמר אין שורה פחות מג' ב"א ולא אמר אין פחות מג' ב"א בזא"ז אלמא דלא קפדינן אלא אג' ב"א ועוד יותר נראה שאם היו הולכין בכיון בזא"ז הי' אסור אפי' בג' מינים דשרינן לקמן לפי שזהו כראה להדיא כעובדא דחול ואוושא מילת' נמי טובא ומסיק בעי רב אשי תלתא מיני בג' גברי מאי תיק"ו וכתב הרמב"ם והסמ"ג אחריו דמותר מאחר דלא נפשטה ובספיקא דרבנן אזלינן בקולא וכן תפס הטור דבריו ובסי' תקי"ז אבל הר"ן כתב וז"ל אבל בה"ג פסק לחומרא וכ"נ דעת הרי"ף שהשמיטה וצ"ע למה ואני אומר אי לא הוה כפשטה אזלינן לקולא אבל מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיק"ו אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו:
1
דין דמשלחין בגדים כין תפורין ובין שאינן תפורין אע"פי שהן של כלאים והן לצורך המועד אכל לא סנדל המסומר מפני שגזרו לצאת בו בשבת וי"ט ומ"מ מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אכל אין שולחין מנעל שאינו תפור וכן מנעל לבן מפני שצריך אומן להשחירו וכן במקום שרגילין להפוך העור דהיינו מקום הבשר לחוץ אסור לשלחו מפני שצריך להחליקו:
2
מתני' משלחין כלים עי' בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין אעפ"י שיש בהן כלאים והן לצורך המועד ולקמן מפ' למאי חזי אבל לא סנדל המסומר פי' שגזרו עליו לצאת בשבת ובי"ט משום מעשה שהי' שנהרגו עליו כמה רבבות מישראל בעו"ה ע"י הרוגי מלכות כדאי' התם ומסיק לקמן אביי דשרי לטלטלו מדקתני אין משלחין אותו דאל"כ אפילו לטלטולי אסור לשלוחי מבעי' ומ"מ נראה דווקא לצורך גופו או מקומו הוא דשרי דהא כלי שמלאכתו לאיסור הוא וכל כלי שמלאכתו לאיסור אינו שרי אלא כה"ג ולא מנעל שאינו תפור כ"י אומר אף לא מנעל לבן מפני שצריך אומן להשחירו ובגמ' מסיק דר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצחו פי' במקומו שהיו רגילין הפוך העור דהיינו מקום הבשר מבחוץ ודרך מקום בשר להיות בו קליפין ובקעין ואינו חלק ע"כ צריכין להחליקו וכולן אמת ואין מחלוקת והרמב"ם נתן כלל לדבריו כל דבר שאין נאותין בו אפי' בחול עד שנעשה בו מעשה שאסור לעשותו בי"ט אין משלחין אותו בי"ט ונחזור למשנה זה הכלל כל שנאותן פירש מתקשטין ביום טוב משלחין אותו ומפרש לקמן דקאי אתפילין ומסיק בשלמא תפורין חזי למלבוש שאינו תפורין כמי חזי לכסות אלא כלאים לוואי חזי וכ"ת חזי למימך תותי פי' לכפול תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא א' על בשרו וכ"ת דמפסיק מידי דביני ביני והא' ר"ש בן פזי אר"י בן שאול משום קהלא קדישא דבירושלים אפי' י' מצעות זו ע"ג זו אסור לישן עליהם עי' מדרבנן אלא בוילון פי' שראוי לפורסו כנגד הפתח והאמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש ויתחמם כנגדו פי' מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממי' כנגדו ממילא אסור לעשות מכלאים אלא בקשין פי' בגדים קשין דא"ר הונא ברי' דר"י האי נמטא גמדא פי' לבד קשה דנרש פי' שם מקום הוא שרי וכתב הר"אש בסוף כלאים והוא מדברי תו' דגמדא דנרש דשרי היינו אפי' בלבישה דלבדין והרכין אסורין מדרבנן כדתנן בע"ב דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אבל טווי ואריג אינן הילכך מדאורייתא שרי ובקשין אוקמוה אדאורייתא ושרי אפילו בלבישה והא דקאמר אלא בקשין מיירי בבגדים שהן שוע טווי ואריג אלא שהן קשין דלא שייך בה' כריכת נימא הילכך שרי בהצעה ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן דלבישה והעלאה דאורייתא והצעה דרבנן וברכין גזור אפילו י' מצעות זו ע"ג זו ובקשין לא גזר כדתנן בכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ודוקא בהצעה שרו אבל בלבישה ובהעלאה אסורין מדאורייתא אעפ"י שהן קשין כדאמרי' בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים וישראלים ומסיק לכהנים איצטרכא ליה ס"ד הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו וכו' קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה כו' וביומא פ' בא לו קאמר דבגדי כהונה קשין הם אלמא אעפ"י שהן קשין אסירן מדאורייתא ותניא בתו' דכלאים כהן שיצא בהן למדינה חייב ודוקא בלבישה אבל בהצעה שרי אבל בלבדין אף לבישתן דרכין אינו כ"א דרבנן דקשין אפי' בלבישה שרי והא דאמרינן כי הא דא"ר הונא ברי' דר"י האי נמטא גמדא דנרש שריא לא שיהא דין קשין ונמטא שווין אלא כי היכא דשרי לבישת לבדי' קשין לפי שלבישת הרכין איכו אלא מדרבנן ה"נ שרי הצעת בגדים קשין לפי שאף הצעת הרכין אינו אלא מדרבנן ע"כ אבל רש"י פי' ביומא ע' בא לו דבגדי כהונה דקשין הן שרי אפי' בלבישה ומה שקשה עליו מערכין דמסיק שם דסתמא כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו אלמא דשייך איסור כלאים בקשין וכתב הר"ן ליישבו וז"ל אבל א"א לקיים דברי רש"י ז"ל לפי שתירצו קושייתינו בשם הר"ז הלוי דכי אמרינן בגדי כהונה מותרין משום דקשין הן היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרין בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטי' היו שאין בגדיהן כלאים אלא באבנט בלבד ודאמרינן בערכין דאשתרו כלאים לגבייהו והיינו לגבי כ"ג בשאר בגדים שהיו רכין לפי שעשוין ללבישה ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהוי מצי לשנויי בשאין עשוין להעלאה בכרים וכסתות ולהצעה אלא דהא לא מצטרכא ליה דמתני' היא בפ' בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וכו' ע"כ וכ"ז דוחק וגם רש"י גופי' חזר בו כאן דקשין שרי בהצעה או לישב עליהן וכ"ד כל המחברים אלא שהרמב"ם כתב דלבדין אסורין מן התורה ולפ"ז ישתנה העניין ויהי' פי' דקשין הן מותרין בהצעה לחוד בין בגד בין לבד וכן גמדא דנרש שריא דוקא בהצעה וכמ"ש רש"י כאן אבל אין הלשון של שריא משמע הכי אלא מותר לגמרי וכן עיקר ומש"ה נראה מ"ש הא"ז גמדא דנרש פיר"שי לישיבה אבל לכסות בה אסור כדאמרי' בחמה מפני החמה אסור מפני שהוא מלובש הילכך כובעים שלנו שיש להם רצועות צריך ליזהר שלא יהו העורות הרצועות בכובע בחוטין של פשתים והלבדין שהן רכין כעין אותן שמשימין בסנדלים צריכין בדיקה שלא יהא תפורין בפשתן ע"כ ולפי מ"ש שרי הכל דהא הכובעי' ברור שאינו שוע טוי' ונוז א"כ כל זמן שהן קשין אין בהן שעטנז כלל ומ"מ אין ראוי להקל לכתחילה לפי שכמה כובעים עשוים נמי מבגד שהוא שוע טווי ונוז כמו שעושין בארצינו וא"כ אסור לתפור בחוטי של פשתן כמו שאר בגד ושלא יבא להתיר באותן כובעין ראוי להרחיק לכתחילה מכולן ומ"מ גבי לבדים יפה כתב לאיסור אפי' לעי מ"ש דלבדים הרכין אסורים מדרבנן וא"כ בהצעה שלא כדרך העלאה מותר היינו דוקא היכא שאין בשרו נוגע בהן כדפי' לעיל אבל היכא שבשרו נוגע בו להדיא אסור לכ"ע ולפי מ"ש בגדי עממין התפורין בפשתן דאינו שוע טווי ונוז ואינו אסורים אלא מדרבנן מותר להציע תחתיו כשאין בשרו נוגע בהן אפי' הן רכין. ומ"כ בשם מהר"ם בגדים שלנו שאין שזורין בשעת הדחק אין למנוע מלישב עליהן דהוי גזירה לגזירה פי' הצעה אטו העלאה או שמא תכרך נימא ואח"כ גזרינן אטו שעטנז דאורייתא ומ"מ נראה שיפה כתב בשעת הדחק אבל בלא דחק לא יעשה לכתחילה שלא יקילו בשעטנז ובפרט מאחר שהרמב"ם ורש"י לא חילקו בזה וכתב עוד הר"אש לשם דהא דשרי כרים וכסתות בהצעה תחתיו כשהן קשין מע' בירושלמי דוקא כשהן ריקן ונתן ע"ג איצטבא אבל מלא או ריקן ונתנו ע"ג מיטה אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו והרמ"בם לא כתב זה הירושלמי אלא תפס גמ' דילן עיקר דלא מחלק מידי אלא סתמא כל זמן שהן קשין שני בהצעה וכ"כ עיקר שלא להחמיר כולי האי במידי דרבנן וכתב מהר"י קא"רו בסי' ש"א וז"ל קאפנגוש דידן אם הן תפורין בפשתן אם היינו אומרים שהגיעו לקושי נמטי גמדא דנרש היה שרי אפילו להעלותן לדעת התו' והר"אש ולדעת הרמ"בם להציען תחתיו ומיהו מי מפיס אם הגיעו לאותן קושי אם לאו הלכך יש ליזהר מלהעלותן עליו ואפי' מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או בקנבוס ועניין טלטול בגד כלאים שכתב פה הא"ז להתיר וכן המרדכי שדיתי ביה נרגא בע' כירה סי' ל"ד אם לא לצורך גופו או מקומו:
1
דין וילון שהוא רך אסור לעשותו מכלאים ואם עשו מדבר קשה מאוד שאין ראוי להתחמם בו או במקום גבוה דליכא למיחש שמא יתחמם בו שרי אפי' אם הוא מציל מפני הקור או הרוח או מפני החמה ומשפחת ידים אוסרה אם יש בהן כלאים ומטפחת השלחן שרי כדלקמן סי' מ"ט ע"ש ומותר לישב ע"ג עגלה המכוסה כלאים וכן מותר לפרוש בגד כלאים ע"ג גיגית שרוחצים בה:
2
פסק כתב הטור בס' ש"א וז"ל וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו לפעמים ע"כ וכתב מהר"יק שלמד זה מהא דפריך והאמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ופיר"שי מתחמם כנגדו אסור לעשותו מכלאים וכ"ע הרמ"בם והר"אש ז"ל ודלא כתו' שכתבו דלא אמרו בוילון אלא שהוא טמא אבל אין בו משום כלאים ובתשו' הר"אש כלל ד' סי' י' כתב וילון העשוי למחיצה ואין מתחממים בו כלל אין בו משום כלאים ע"כ ותימה שזה הפך מ"ש בפסקיו ושמא י"ל דה"ק וילון שהוא קשה עד שאינו ראוי להתחמם בו ע"כ ל תימא שעלו דבריו בזה לכתוב בספר דבר זה על דברי תו' דא"כ האיך הם מבינים הקושיא שמקשה מעולא דאמר וילון טמא כו' אם לא כפר"שי בהכרח ושמא תאמר דלדעת תו' ל"ג ס"ס קשה אמאי לא משני תלמודא דאיירי בוילון ולא נוקי בקשין וע"ק ה"ל לתו' לומר דל"ג הכי דעולא אלא חוץ לכבודו לא ירד כלל להשיג לדברי תו' כי לא כתבו תו' אלא דל"ג מפני מה אמרו וילון אסור לפי שלא מצינו זה להדיא שאמרו בו איסור אבל לענין טומאה מצינו שאמרו בו טמא וממילא נלמוד ממנו לענין איסור כלאים וביש תו' מוגה דלא מצינו האי לישנא דוילון אסור לעשותו מכלאים ולא קאי על הדין כלל דלכ"ע אסור לעשותו מכלאים אם לא בוילון שאינו לאוי להתחמם כלל או מצד שהוא קשה מאוד או בגובה מקום דליכא למיחש שיתחמם כנגדו שרי אפי' הוא מציל מן הכוח והקור או מפני החמה ואין להביא ראי' לאיסור ממ"ש הר"אש במס' נידה בה' כלאים דף פ"ג ע"ג וז"ל מטפחת הידים ומטפחת הספרים ומטפחת הספג אין בהן משום כלאים כ"א אוסר מטפחת הידים פי' מפות שרגילין לפרוס על השולחן ולקנח בה הידים מטפחת הספרי' שמשימין על ס"ת מטפחת הספג שמסתפגים אחר הרחיצה ר"א אוסר מפרש בירושלמי מטפחת ידים מעמים שמחממין בה ידיו ומטפחת ספרים עושה אותן כמין תיק ומשימו בחיקו ומתחמם בו ומטפחת הספג טעמים שרואה את רבו ומתעטף בו ובירושלמי פוסק הלכה כר"א ואומר ר' זריקא כשהיו מביאין לכ' ביעתא במעה דאית בה כלאים שלא יכוו ידיו לא הי' מקבל ומביא ראי' ממתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה אלמא מניעת החום חשיב לבישת הנאה כמו לבישה למנוע הקור והגשמים הלכך לא קבל הביצה במעה שיש בה כלאים מפני שמנעתו מלכוות בביצה ע"כ ונראה דלא דמיא דדוקא גבי לבישה הוא דאסרינן אפי' להגן מפני החמה והגשמים והמפה לקבל ביצה הוא דרך לבישה סביב ידיו כעין בית יד אבל שלא דרך לבישה שני וכמו שמשמע בדבריו שהוא כתב אח"כ וז"ל מטפחת הספרים עי' כשבני אדם מסתפרין פורסין עליהם סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם ירושלמי אמרינן במכוין לשם מלבוש אבל אינו מכוין לא יש מקומות אסורות משום כלאים שמטפחת שלהן יש להן בית ראש ולובשין כמין מלבוש כמו שעושין בארץ ספרד ע"כ אלמא שלא כדרך לבישה שרי וה"ה להגן מפני החמה וכן משמע מדברי הטור סי' ש"א שכתב וז"ל ד"ת אין איסור כלאים אלא דרך לבישה או להעלות עליו דרך חימום אבל אם העלם עליו שלא כדרך חימום כגון אוהל של כלאים שמאהיל עליו או שמפשיל קופה של כלאים מאחוריו או שמציען תחתיו מותר אבל אמרו חכמי' אפי' י' מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן שמא תכרך לו נימא ע"כ משמע להדיא מדבריו דאוהל של כלאים שרי אפי' מדרבנן ולא אסרו מדרבנן אלא לישן עליהם ומשום שמא תכרך עליו נימא אבל כל אינך הניחו על ד"ת וכ"כ נמי המרדכי וז"ל לפרוס בגד כלאים לפני ס"ת אע"פי שמגין ופני הקור מ"מ שרי וה"ה לכסות הגיגית שרוחצין בה ואבי העזרי התיר אף הכובעים שנושאין על הראש ובספר צפנת פענח פליג ואוסר מפני שמגין מחמה וצינה ע"כ אלמא דשרי לכ"ע והיכא דליכא דרך לבישה דאף הרא"בן בס' ל"ע ל"פ אלא בכובעין שהוא דרך לבישה ובדרשות הר' חיים מצאתי שכתב נמי שמותר לישב על העגלה המכוסה בכלאים כעין גיגית וכ"כ הא"ז וז"ל ואומר ראב"יה בשם אביו כ"י שמותר לפרוש בגד כלאים ע"ג הגיגית כשרוחצין בה הואיל שאינו אלא מעמיד החום בעלמא כה"ג לא שייך כלאים ע"כ וה"ה לעגלות שאין בכיסוי משום כלאים וכן עיקר:
1
דין כל כלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אז איכא דלא מפסיק מידי אסור להציע שמא תכריך לו נימא אכל היכא דמפסיק מידי כל שאין דרשו בהעלאה שרי אכל אם יש תחתיו כלאים שדרכן בהעלאה אפילו מפסיקין י' מצעות זו ע"כ זו שאין דרכן בהעלאה כיון שיש תחתיהן כלאים שדרכן בהעלאה אסור:
2
פסק בסוגיא דלעיל שאמר ר"ש בן פזי ארי"בל אר"י בן שאול משום קהלא קדישא דבירושלים אפי' י' מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן משום שנא' לא יעלה עליך ופירש"י אסור לישן עליהן מדרבנן וכתב עליו הר"ן וז"ל תמיהני מאי אריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' י' מצעות נמי וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרינן עלה ושום שנאמ' לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה ומלשון רש"י ז"ל שכתבתי נראה שהוא מפרש אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא איסורא דאורייתא ודר"ש ב"ע מדרבנן וא"צ לזה אלא כך נ"ל דבריית' נקיט לה הכי משום דאפי' בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ' בתרא דכלאים הכרים וכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכ"ע ר"ש בעי' המשנה וריב"ל אתא לאשמעינן דאפי' י' מצעות זו ע"ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלות אסור לישן עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכן ע"כ אבל לפי דברי הרא"ש שפי' לעיל בסי' מ"ג הא דברים וכסתות אין בהם משים כלאים איירי בקשין ומש"ה שרי אפי' מדרבנן שאין בשרו נוגע בהן אבל ברכין שהוא דאורייתא אסור אפי' י' מצעות זו ע"ג זו ואינו נוגע בהן ואף אין דרכן בהעלאה וכ"פ הרמ"בם אבל מ"מ אני אומר נהי דמתני' דכלאים איירי בקשין ושרי אפי' דרכן בהעלאה מאחר שאינו דאורייתא מ"מ דברי הר"ן ועי' מסתבר ומחוורת' הסוגיא כוותי' דלא אמרינן אפילו י' מצעות כו' אלא בכלאים שדרכן בהעלאה ואסורין משום לא יעלה אבל אין דרכן בהעלאה ואין בשרו נוגע בהן אין לנו לאסור כלל וכמ"ש הנ"ש כי כדאי הוא הזקן לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק במילי דרבנן ומסתברא ג"כ טעמיה גם הסמ"ג כתב כוותי' דהיתירא דמרדעת וכרים וכסתות היינו משום כיון דלאו אורחייהו בלבישה לא גזור:
1
דין מנעל שעשוי מכלאים ואינו אלא לכפות רגליו והוא בתוך המנעלים אפי' הוא רך אין כו איסור כלאים אפי' עשוי להלך בו ע"ג כרים וכסתות מפני שעור העקב קשה לאפוקי למעלה מרגליו אסור ומנעל שהוא כפול ועב ומניחין בתוכו עשבים או פשתן אין חוששין לכלאים ואנפלאות של צמר אסור ללובשן על פשתן וכן בתי שוקיים אבל יכול לכרוך בגד פשתן על רגלו ללבוש למעלה בתי שוקיים של צמר וכן מותר ללבוש חלוק של עמר על חלוק של פשתן ולקשור משיחה עליהם אפי' בקשר של קיימא וכן לקשור משיחה של צמר על חלוק של פשתן אפי' בקשר של קיימא אם לא מחובר בשתי תכיפות:
2
אמר רב פפא ערדלאין פירש"י ראיתי בתשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן עי' לפירושו בתוך מנעליהן תחת העקב וכ"פ הר"ן ותולין עליהן עור של תיישים מעובדים תחת יתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי אין בהן משום כלאים דקשין הם ע"כ אבל הרא"ש כתב בז"הל מפני קשה ואינו מתחמם ולפ"ז אפי' הנמטי אם אינו קשה מותר שמא שמעת מיני' שאם הוא למעלה מן העקב אסור משום כלאים והרמ"בם נמי כתב בז"הל בפ' י' מה' כלאים מבעל שהוא של כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל ק' ואינו נהנה כשאר עור הגוף ע"כ ומהר"י קארו כ' בסי' ש"א וז"ל ונראה שהוא פי' לערדלאין ויש לתמוה עליו אם הטעם מפני שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף כי אית ליה עקב נמי לישתרי ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמחזי כמלבוש אעפ"י שאין הגוף נהנה ממנו אסור ע"כ ולפי עי' יראה דהוא עשוי על הרגל ואין לו עקב כלל למטה ולפ"ז צ"ל שהעור שע"ג הרגל קשה וקולא גדולה בעיני כי כמדומה שנהנה ונהנה הרגל למעלה כשנתחמם ואפי' א"ת שכך הוא מ"מ נראה עור בשרו למעלה כשאר בשר וא"כ מיחלף נמי בשאר מקומות לומר שאין שם העור נהנה ועוד עור הרגל הוא שייך בהעלאה מה שמלביש עליו והוא בכלל שעטנז לא יעלה עליך אלא כ"ל שהפי' של מנעל של כלאים שכתב הרמ"בם הוא פי' על מנעל דתנן במתני' דכלאים שאין בו משום כלאים וכן פי' הראב"ד דעתו וכן פי' לשם במשנה בפ"ט דכלאים על מנעל זרב וז"ל הוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל להלוך בה על היצועים ועל הכסתות ע"כ א"כ מה שאמר אין לו עקב כ"ל אין לו עור קשה כמנעלים שלנו ולפ"ז הוא כערדלאין אלא שזה עשוי להיות בתוך המנעלים כדי לילך על הכרים והכסתות וא"ז כתב ז"ל מנעל של זרב פי' כפול ובין הכפלים משימין עשבים או פשתן אין חוששין שמא יש ביניהם למר ואסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג א של פשתן ע"כ וכן מ"כ בשם מהר"ח וז"ל אסור ללבוש אנפילאות של צמר על של פשתן אבל לכרוך ברגליו בבד פשתן תחת אנפלאות של צמר מותר ע"כ וכ"ש שאסור לישא בתי שוקיים של פשתן תחת בתי שוקיים של צמר וכ"מ בהג"ה סביב הסמ"ק וז"ל ובירושלמי משמע שאסור ללבוש בתי שוקיים של פשתן תחת בתי שוקיים של צמר משום דא"א לפשוט תחתונים בלי עליונים ע"כ וכתב מהרר"י קארו בסי' ש' וז"ל בהג"א סוף פ"ק די"ט אסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג אנפלא' של פשתן א"ז עכ"ל וטעמו מדגרסי' בירושל' ע"ב דכלאי' מודה ר' אילא כהן דילבש דרדסין דעמר ע"ג דרדסין דכיתן דהוא אסור דאי לא שלח עילייא לא שלח ארעייא ונראה דה"פ דלא אסור אלא כשהם כ"כ צרים ודחוקים שא"א לחלוץ העליונים אא"כ יחלצו התחתונים עמהם דאז חשובים כתכופים זה לזה ב' תכיפות ויותר הא אם אינם צרים כ"כ מותר כו' וחוץ לכבודו לא נהיר ולא צהיר כפירושו דא"כ הל"ל לא שלח עילייא אי לא שלח ארעייא או לא שלח עילייא בלא ארעייא אלא עיקר הפי' כמ"ש בהג"ה סמ"ק שאם לא פשט העליונים לא יכול לפשוט התחתונים ובודאי מהנ"י קארו לא ראה הגה"ת סמ"ק ופי' אבל מ"מ כתב להדיא בסמ"ג דמותר ללבוש חלוק של צמר ע"ג חלוק של פשתן ופשוט הוא דלא מיקרי יחדיו ואינו דומה לבתי שיקים שמהודקים וסגורים וקרויים יחדיו וכ"כ הר"אש בשם התוספתא ז"ל לובש אדם שני חילוקים אע"פי שפונדתו חגורה עליו מבחוץ ובלבד שלא יפרוף את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו כלומר שלא יקשור שני חילוקים יחד בענין שאין יכול להפרידן בלא התרת הקשר הג"ה מן המחבר עצמו ז"ל לחיי עה"ב מ"כ ח"ל הטור בסי' ש' מותר ללבוש חלוק של צמר ע"ג חלוק של פשתן ולקושרו יחד אעפ"י שאין יכול לפושטה בלא התרת הקשר ובלבד שלא יהא הקשר של קיימא אבל אם הוא של קיימא אסור ע"כ ולא נהגו כן וכ"כ הרש"בא בתשו' שהשיב על מה שא"ל בשם הכ' יונה כשהי' לובש בגד צמר על החלוק לא היה מהדק אזורו כדי שלא לחבר זה עם זה ושאלת ממני להודיעך בזה דעתי הלכה למעשה. תשובה הלכה למעשה כך נהגו כל ישראל שזה בפני עצמו וזה בפ"ע אפי' מחוברים בתכיפה א' מותר כדתנן בע' בתרא דכלאים ומה שהביא מן הירושלמי ראי' לאיסור ההיא כשתכפן בב' תכיפות כו' והאריך סוף דבריו מוכח מיניה דמותר אפי' בקשר של קיימא ולפ"ז הא דקתני בתוספתא ובלבד שלא יפרוף את המשיחה היינו שלא יחברם זה לזה בב' תכיפות ורצועה של צמר פשיטא שמותר על חלוק של פשתן אם לא שמחובר בב' תכיפות וכן איתא במשנה דכלאים וכן הביא הטור ע"כ הג"ה א"ה זאת ההגה"ה מצאתיה בהעתק סדורה בסי' מ"ט ומורה מקום שיש לה שייך לסי' מ"ז ע"ב סדרתיה כאן שמקומה הראויה להיות פה:
1
דין בגד של עמר שנקרע יכול לפרוף עליו חוט של פשתן ולקשור אותה וכן שדי לעשות מכסאות של פשתן ובתוכן גמר אפי' הן תפורין וכן ומבייש"א שקורין קאפ"טני אפילו הן תפורין ודוקא צמר אבל חתיכות בגדים לא:
2
פסק כתב הר"אש בשם תוספתא ז"ל חלוק של צמר שנפרס פורפו בחוט של פשתן ואם תפרו אסור משום כלאים וכ"כ הרמב"ם בפ' י' מה' כלאים בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן וקושרה אבל לא יתפור וכתב כ"ח ז"ל בתשו' דטעות הוא בתו' דקשר הוא חיבור לענין כלאים כדאיתא בפ' התכלת דקשר עליון מדאורייתא מדאיצטרך להתיר כלאים בציצית וכ"ל דלק"מ דמיירי שחבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקשרם יחד דלא הוי חיבור חוט פשתן וחלוק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר וע"ל בסי' שאח"ז וכיוצא בזה התיר כ"י מכסאות של פשתן וצמר בתוכו אע"פי שתופר יחד הבגד והצמר אשר בתוכו אין התפורים מחבר יחד הבגד והצמר לפי שיכול להוציא כל הצמר פי' דרך קרע קטן והתפירה נשארה קיימת אע"פי שתופר המכסה כל סביבותיו ואין יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתן שמלאהו צמר ותפר את פיו דלא הוי כלאים ע"כ ואף התו' כתבו בע"ק דביצה וז"ל הני פורפו"ינטיש שקורין ומב"ייש שאנו לובשין ופעמים יש בהם צמר יש להתיר הואיל ואם עושין קרע קטן כו' וכתבו שאין להתיר אלא דוקא צמר דמסריך סריך לחבירו שרי אבל חתיכות בגדים קטנים לא ואע"פי דלדברי הר"אש דמדמה לשק אין חילוק מ"מ כ"ל דלאו מה"ט דשק לחוד הוא דמתיר דבע"כ אינו דומה לשק שקשור למעלה שעומד להפתח לדבר שתפור יחד ודומה לארוג ועוד למאי הי' צריך לפרש בתחילה להוציא כל הצמר והתפירה קיימת אלא עיקר הטעם הוא משום שיכולין להוציא אם היה קרע קטן ואף שעתה אין יכולין להוציא מאחר שאין שם קרע קטן מ"מ שרי דדומה לשק כו' ומאחר שראוי להוציא אם היו עושין בו קרע קטן:
1
דין בגד שהוא כלאים וקושרים בו מעותיו מותר להגיה בחיקו שאין דרך חימום בכך ומותר ליתן מעות בכובע של צמר ולקושרו בחוט של פשתן וכן ליתן מעות בסדין ולמיקשר בחוט של צמר ומותר ליתן בתי זרועות של צמר בגוף הבגד שהיא כעין יופ"א שהיא של פשתן או איפכא ולחברם בקרסים ולולאות שיכול להתירן ולפרקן באצבעותיו כ"ז שירצה ואסור להכניס ב' חבלים בידו כא' א' של עמר וא' של פשתן ומותר להניח אספלניות או רטיי' של כלאים ע"ג מכה:
2
אמר רב פפא הני צררי דפשיטי וזוזי אין בו משום כלאים ודבזרני יש בו משום כלאים פי' בגד כלאים שצרורין בו מעות מותר ליתן בחיקו שהמעות מקשה אותו ואינו מתחמם דבזרני שצרורין בו זרעים יש בו משום כלאים ואסור ליתנם בחיקו כ"כ הר"אש לפסק הלכה בה' כלאים וכ"פ הטור אחריו בי"ד סי' ש"א וכ"פ ר' ירוחם ותימה אמאי השמיט דברי רב אשי שאמר א' זה וא' זה אין בו משים כלאים לפי שאין דרך חימום בכך וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ואף הר"אש כ"כ להדיא דבתרווייהו אין בהו משום כלאים ובוודאי שגגה היתה שם לפניו שלא הביא דברי כב אשי וטעו בנו ותלמידו והעתיקו דיני כלאים מה' כלאים של הר"אש ופסקו כך אחריו עוד הביא הר"אש ירושלמי אבוה דרב ספרא שאל לר' זירא מהו מיתן פריטא גו גליתא ומקטרינן בחוט דכיתן מהו מיתן פריטא גו סדינא ומקטרינן בחוט דעמר א"ל חכים רב ורב הונא אסרי ושמואל אמר מותר כ' יעקב בר אחא בשם כ' אסא אמר מותר ע"כ ולא הוכרע ובדרשות מהר"ח כתב לאיסור ולא נהירא מאחר שכתבנו לעיל דאפי' קשר של קיימא שרי אם לא בב' תכיפות אף שיש קצת לחלק בין קשר זה שקושרין הבגד לחגורה שחוגר בה האדם מ"מ לא נראה לחלק מאחר דבעינן ב' תכיפות כל היכא שזה עומד בפני עצמו וזה בפ"ע ואינו דומה לקשר העליון של ציצית דדייק מיניה כ"ת דקשר הוי חיבור לענין כלאים דשאני התם דהציצית הוי תחובים בבגד ואין שייך לומר זה בפני עצמו וזה בפ"ע ומש"ה נראה שאם יש נקב בבגד הכרוך בו מעות תוחב בו חוט של פשתן וקושר בו דהוי כלאים לכ"ע והא"ז נמי כתב וז"ל וליתן מעות בבגד צמר ולקושרו בחוט של פשתן או להפך רב הונא ורב אסרי ושמואל ור' יעקב בר אחא בשם כ' אסי מתירין וכן הלכה, תו גרסי' ע' במה בהמה מכניס אדם חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יקשור ויכרוך לפי כשהוא כורך חבל של צמר ושל פשתן סביב ידו וקושר ידו מתחממת ואסור משום כלאים ושם הארכתי. תו' איספלניות ומלוגמא רטיי' אין בהם משום כלאים שאין דרך חימום בכך ע"כ כתב מהרא"י בת"ה סי' רצ"ו וז"ל מי שיש לו ומב"ייש או יו"פן עשויין מפשתן ורוצה לחבר בה בתי זרועות מבגד צמר ע"י קנוי"פיל ד' או ה' סביב הזרוע יש בה משום כלאים או לאו תשובה יראה דיש לחלק שאם נעשו הקנוי"פלנן רפוים בתוך הנקבים שיוכל לפורקן באצבעותיו כה"ג לא מיקרי חיבור ואע"פי שבתי זרועות אדוקים תמיד ביו"פן ואינו מפרקן משם לא בלבישה ולא בפשיטה ולא בעינן נמי דוקא תפירה לחיבור אלא אפי' בקשר גמור כמי חשיב חיבור לענין שעטנז כמ"ש כ"ת מההיא דקשר עליון בציצית דאורייתא מדאיצטרך למישרי כלאים בציצית מ"מ הך חיבור שע"י הקנויי"על לאו חיבור כדמוכח בפ' מצות חלילה דקאמר התם האי מנעול דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטירנא ביה מיתנא כי היכי דתהוי חליצה מעליותא וכתב שם הרא"ש דנוהגין לקשור המיתנא בב' קשרים זה ע"ז אבל לא בעניבה משום דק"ל עניבה לאו קשירה היא ע"כ הא קמן דבע"כ דקנויי"פל לאו קשירה מיקרי דאל"כ אמאי לא יעשה עניבה נהי דלאו קשירה מקרי מ"מ כבר קשור המנעל ע"י חומרתא דהיינו קנויי"פל כדפי' האש"רי בסדר חליצה ומנ"ל דלא הוי חליצה מעליותא בעניבה מיתנא הואיל והוא קשור כבר אלא ע"כ לא מקרי קשיר ע"י קנויי"פל וא"כ לא מקרי חליצה מעליותא אא"כ קשור הוא ואע"ג דכתי' והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל וגו' אלמא מקרי חבור ע"י קרסים איכא למימר שהיו עשוין בענין זה שלא ישמטו כלל אם לא ע"י מעשה כגון שהיה כופפין ראשי הקרס לגמרי לצירן השנית ומודינא כמי בנדון דידן שאם לאחר שהכניס הקנוי"פל בנקב יתפור את הנקב שיהא קצרה עד שלא יוכל מאז הקנויי"פל להתפרק ממנו אלא ע"י קריעה פשיטא דבכה"ג הוי חיבור ודמי ממש להא דאית' באש"רי בה' כלאים גבי בגד צמר שנפרק כורכו בחוט של פשתן ושרי דוקא בענין זה שיוכל להוציא ראשי הקרעים בלי התרת קשר החוט דאל"ה אסור אלמא אע"ג דאינו קושר הצמר והפשתים יחד אלא שע"י קשירת החוט לבדו מתחברים יחד חשיב חיבור וה"ה בנדון דידן אם ע"י תפירת הנקבים מתחברים יחד חיבור גמור חשיב צמר ופשתים יחדיו ע"כ ודברים אלו ראוים להכתב בשמו ודובב שפתי ישנים:
1
דין צלצלים שעושין העם בבית יד שלהם לצור בהן תבלין או מעות מותר לעשות מכלאים מטפחת השלחן אפי' היא מכלאים מותר לפרשה על השולחן וכן מעיל שפורסין על הבימה:
2
פסק לשון הרמ"בם והטור הביאו בסי' ש"א מנעל שהוא של כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר הגוף בגד כלאים שמעות צרורות בו מותר לתתן בחיקו שהמעו' מקישין ואינן מתחממין הרטיי' והאספלנית מותר לעשות מכלאים כיון שאינו דרך חימום אין איסור כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון כתונת מצנפת מכנסיים ואבנט ושמלה ובגדים שהן מחפין בהן השוקיים והידים וכיוצא בהן אבל צלצלין שעושין העם בבית יד שלהן לצור בהן תבלין או מעות או סמרטוט שנותנין על הרטייה ואספלנית וכיוצא בהן מותר ציץ של עור או של משי וכיוצא בו שתולין בו חוטי צמר וחוטי פשתים מדולדלים ע"פ אדם להבריח בו הזבובים אין בו משום כלאים ע"כ ואינו בא למעט מפות ומטפחת שכתב בשם הר"אש לעיל סי' מ"ה שהרי הרמב"ם גופא כתב לאיסורא ופסק כר"א ע"פ הירושלמי והסמ"ג כמי כתב דבתוספתא מפיק דברי ר"א ורבנן אלא בא למעט הני צרכי דזוזי ופשיטי ודביזרני כדלעיל וכל הדומה ומטפחת השולחן לא מצאתי בפוסקים הראשונים אבל מ"כ בשם מהר' נחמן מעיל צדק וז"ל מפה העליונה שפורסין בשבת וי"ט אם יש לחוש משום כלאים כ"ל שיש ליזהר אפי' במפה עליונה שלא יהא בה כלאים דפעמים מחמם בהם ידיו בעת הקור וכן מעה או מעיל שפורסין ע"ג בימה של עץ ונותנין עליה ס"ת וקורין בה צריך ליזהר שלא יהא בה כלאים משום דפעמים כשקורא בס"ת כורך ידיו בהן בעת הקור ולא ידענא מאי איסור יש במפה העליונה כי אין דרך לחמם בה גם במתני' דכלאים תנן מטפחת הידים והספרים ומטפחת השלחן לא קחשיב וכ"ש במפה של בימה שאינה עשויה להתחמם ואם יש מחממין בה הידים בעת הקור עון הוא בידם שנהנין מן הקודש ומורידין אותן מקדושתן לצורך הדיוט ולמה נתקן לרשעים ע"כ נראה דבודאי שרי אפילו הוא מכלאים:
1
דין תפילין מותר לטלטל בשבת וי"ט ושולחין אותו לדורון בי"ט ובחיה מניחין תפילין ומברכין עליהן וקודם מוסף חולצין אפילו בר"ח:
2
מסקינן רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין בי"ט א"ל אביי א גן והא אנן תנן כל שנאותין בי"ט משלחין אותו א"ל הכי תנן כל שנאותין בו בחול משלחין אותו בי"ט ומהכא משמע להדיא שמותר לטלטל תפילין בין במועד נ"ל בי"ט בין בשבת וכ"כ מהרא"י ורש"י כתב דאין איסור בהנחתן אפי' בשבת וי"ט וז"ל רש"י כל שנאותין בו שהוא מתוקן כל צרכו משלחין אותו בי"ט דהאי דקתני במתני' בי"ט לאו אמתני' דלקמי' קאי אלא אמשלחין דלבתרי' קאי ולאתויי תפילין אתא דא"נ לביש ומנח להו בי"ט ליכא אסורא מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אומר מדשרי רבנן לשלוחי ש"מ שמותר לנעלו ע"כ ולא נהירא דבודאי יש עון גדול להניח תפילין בשבת ובי"ט דהוי כאלו חילל אות של שבתות והמועדים ובזוהר כתב במדרש הנעלם לשיר השירים הביאו ב"י בסי' ל"א בא"ח שחייב מיתה עליה וגדולה מזו כתב כל המניח תפילין בכ"ח או בח"ה בתפילת המוספין דחשיב ליה כמועד חייב מיתה וכך נהגו האידנא אחריו אף שהפוסקים לא הזכירו דין זה מ"מ למה לנו להכניס בטעות עונש על הספק ובשבת וי"ט ליכא מאן דפליג אלא ודאי מצות תפילין חשיב כ"כ אפי' אם ניאותן בהם בחול כלומר שמתוקנים כל צרכן שולחין אותו לדורן בי"ט שוב ראיתי בא"ז שכתב וז"ל וקשה והא לצורך המועד קתני במתני' ותפילין לאו צורך המועד כלל נינהו אלא ה"פ כל שניאותן ממנו בחול דהיינו בח"ה ואתי לאתויי בח"ה ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חש"מ ומכאן ראי' שצריך ללבוש תפילין בחש"מ משלחין כל מיני תכשיטין בי"ט אין מפרקין את המנעול מע"ג האימאוס אבל מפרקין אותן בח"ה עכ"ל ולענין תפילין בח"ה יש עוסקין כר"י שאין מניחין תפילין בח"ה ויש מניחין בלא ברכה אכן סמ"ג הביא הירושלמי בלאוין סי' ה' ח"ה דף כ"ח ע"ג דאיתא לשם להדיא דמניחין וז"ל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ובירושלמי מפרש בד"א להניח פי' להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכותבן ומורי כתב כי ר' יצחק היה אוסר להניח תפילין בח"ה אבל לא הביא הירושלמי כלל פי' לתרץ מ"ש שם אבל להניח במועד יכול לכותבן ושמא הואיל ולא הביאו לא ידע הירושלמי ואלמלא ידע היה חוזר בו ואף אותן שאומרים אסור להניח תפילין בח"ה מישבים הכי דה"ק בד"א להניח כלומר להניח בקרן זויות כדי למוכרם אבל אם אין לו או לחבירו תפילין וצריך להם כדי להניחם למוצאי י"ט יכול לכותבן ודוחק הוא כי אין הלשון משמע כלל בכה"ג וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ש ור"י בר ברוך וכן מסקנת הרא"ש עוד מצאתי סמך להניח תפילין בח"ה כי שם ה' נקרא כ"ת שין הרומז על שין של תפילין כי שי"ן סכום ימות השנה שמניחין בם תפילין שהרי כשתסיר נ"ב שבתות וי"ג י"ט מן שס"ה ימים נשארו שי"ן ימים ע"כ:
1
דין אם כא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה אפי' בחול מניח ידיו עליהם עד שמגיע לביתו ואם היה יושב בבה"מ בע"ש וקודש עליו היום מניח ירו עליהם עד שמגיע לשית הסמוך לחומה יא מנטרי באותו בית מהמת כלבי ומחמת גנבי אבל אי לא מנטרי רק מחמת שלבי מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו:
2
מסקינן בסוגיא אמר אביי תפילין הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשי ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו הי' יושב בב"המ ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו מתיב כ"ה בריה דרב איקא היה בא בדרך ותפילין בראשו וקיד' עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לבית הסמוך לחומה היה יושב בב"המ פי' בה"מ שלהם היה בשדות וקידש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לבית הסמוך לב"המ ל"ק הא דמנטרן באותו בית הא דלא מנטרא באותו בית מ"מ יוליכן עליו כשהם בראשו עד ביתו אי דלא מנטרא מאי ארי' בראשו אפי' מחתן בארעא נמי יכול להביאן אפי' אחר שקדש היום דהא תנן המוציא תפילין מכניסן זוג זוג ל"ק הא דמנטרן מחמת גנבי ומחמת כלבי הא דמנטרו מחמת כלבי ולא מנטרי מחמת גנבי מד"ת רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו קמ"ל וכתבו התו' וז"ל ופירש"י היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה כו' או יושב בבה"מ תרווייהו איירי בע"ש דשבת לאו זמן תפילין הוא וכי בא בדרך ושקעה עליו חמה התירו לו להביאן הואיל ומביאן כלאחר יד ולפ"ז קשה דא"כ אמאי נקט גבי בא בדרך ושקעה ולגבי יושב בבה"מ וקידש עליו היום כיון דטעמא דתרווייהו שוין אמאי שני בלישניה לכן נראה דבא בדרך ושקעה מיירי בחול הואיל ושקעה חמה יש לו לסלקן וקמ"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא וא"ת אי איירי בחול אמאי איכו מביא בידו וי"ל דילמא משתלפי ליה מידו ובההיא דישב בבה"מ נקט וקדש עליו היום בע"ש איירי וקמ"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא ולפי האי שמעתא קומא דהיה בא בדרך כו' לאו אליבא דהלכתא מאחר דאנו ק"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא דהלכה ואין מורין כן וכ"כ הרב ל' יהונתן והרי"ף והרא"ש הביא ב' שמעתתי בריש המוציא תפילין אלמא דהילכת' נינהו אפשר דס"ל כפרש"י דפי' תרווייהו שמעתת' בשבת אכן הרמב"ם כתב בה' שבת ס"פ י"ט שכח ויצא בהן לכ"ה ונזכר שיש לו תפילין בראשו מניח ידו עליהן עד שבא לביתו או לב"ה ע"כ פי' שלא מצא בית אחר הסמוך לעיר שיהא משתמר לשם וסמך על מ"ש כן בה' תפילין פ"ד ושם בה' תפילין כתב נמי לענין חול אלא שערבב שקעה עליו חמה עם קדש עליו היום דס"ל דבחול ובשבת איירי כפי' תו' והטור נמי כה"ג כתב הני תרי שמעתתי' בה' שבת וכתב נמי בה' תפילין לענין חול כדעת התו' וא"כ שמעינן דאף לענין חול הלכתא הכי וה"ט אע"ג דק"ל לילה לאו זמן תפילין משום הרואים שלא יאמרו לילה זמן תפילין ומורין כן ויבא להניחן לכתחילה בלילה ומש"ה צריך להניח ידו עליהן וכן עיקר:
3
הדרן עלך ביצה שנולדה יום טוב
